כשלירן שבר לי את הלב בפעם הראשונה,
הרגשתי איך כל הרסיסים ניתכים לכל עבר עוד שנייה לפני רעש
הנפץ.
לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד איך האדם שגם מאחה את הלב שלך
אחרי שהוא נחבט מליון פעמים, הוא גם זה שמחזיר אותו חמישים
שלבים אחורה.
כשלירן שבר לי את הלב בפעם הראשונה,
הוא בחן בעזרת מחוגה באיזו זווית להטיח אותו-
בכדי שישמיע את הרעש החזק ביותר שאפשר להפיק
הוא ידע איפה הוא צריך לגעת בכדי לפרק את כל מה שעבד כלכך קשה
כדי לבנות.
הוא ידע מה יגרום להכל להתמוטט-
כמו שידע איך לגעת בי בכדי שאתחרפן
ומה אני אוהבת לאכול בארוחות הערב,
כמו שידע שאני לא שותה קפה בבקרים
מאותה הסיבה שידע שאני לא אוספת את שיערותיי:
כי מבחינתי כמה שפחות ממני הרי זה מבורך.
לירן גם ידע שאם הוא יקום ויחליט ללכת-
יגיד שאני לא מספיק
אני אניח לו.

מהיום שבו לירן קם-
אחרי שהנחתי לו ללכת
אני התחלתי לשתות קפה בבקרים;
אולי אהיה מהאנשים החשובים שהגוף שלהם מפוצץ ביותר מדי קפאין-
כך שאין להם מספיק מקום גם לאגור את כל הרסיסים שלהם,
או להכיל בתוכם אדם אחר.

אולי אשכח איך הרגיש המגע שלך;
ואולי אפסיק לבכות כלכך חזק כשהקפה תמיד מתקרר לי.