נעמי חושבת שהיא מכירה אותי;
נעמי חושבת שאם אנחנו מתראים פעם בשבוע ומדברים כל היום דרך
המסך, אז היא יודעת.
נעמי יודעת שאני חווה המון משברים נפשיים, היא גם יודעת שאני
גרוע במתמטיקה
היא יודעת שאני גר בדירת שותפים, והיא יודעת שאני אוהב לחבק
אותה אחרי שאני גומר על המצעים.
נעמי יודעת שאני לא ישן בלילות והיא יודעת שאני חושב שהבקרים
מיותרים,
היא יודעת איך לגרום לי לחייך והיא יודעת שיש לי כלב שקוראים
לו לאופר.
נעמי צועקת עליי לפעמים בטלפון כשאני לא מספר לה איפה אני
מסתובב בשעה 2 בלילה,
היא גם לא מבינה למה אני לא מספר לה מה אכלתי אתמול לארוחת
הערב.
אני מספר לנעמי מה שהיא צריכה לדעת ומשמיט את הפרטים הקטנים;
היא לא תדע שהצבע האהוב עליי הוא תכלת
ושאני לא מוצא טעם להתעורר בכלל.
היא לא תדע שאני סוחר בסמים או שכשהייתי צעיר יותר-
הייתי מוכר את עצמי לכמה גריאטרים בעלי זין רופס, שהיו מפשיטים
את עורי במבטים שלהם בזמן המקלחת.
היא לא תדע שאני בקושי נושם ושאין לי זמן לשום דבר;
היא יודעת שאני כולי זמן פנוי אחד גדול-
היא לא תדע שהזמן לא קיים ואני לא קיים, אלו רק המחשבות שלי
שלוקחות ממני את הכל.
נעמי עוד צעירה, אבל אני כבר סיימתי לפחות 2 גילגולים של
החיים;
הבטיחו לי גלידה והגלידה הזו לא טעימה לי-
בכנות, יש לה קצת טעם של חרא.

נעמי לא תדע שאני אוהב אותה-
כי אף פעם לא אספר
נעמי תלך ממש בקרוב;
היא לא תדע שכל כך רציתי שתשאר.