הזכרונות ההם,
אלו שלא נכתבו,
נרשמו עלומי-שם
בתאי גופך.

בהעדר מילים
אשר יצקו אותם
לכדי משמעות,
הם מתפזרים בך,
אחוזים במושכות נפשך,
ומוליכים אותה,
כסחרחרת
שאבדה
בינות עצמה.

בחשכו של ליל,
הם צפים בך,
לבושים עורמה,
מבקשים לכלות
את חלקות נטעייך.

בזעקה אילמה
הם תובעים
הכרה,
מבקשים בעלות,
כילד יתום
אל בית.

כעת,
את קוראת להם
לעלות בך,
מישירה מבט
אליי דמותם.

ובצלם מבטך,
נבראים הם מחדש,
ניתנים שם וסיפור,
וחוברים לתוך
רצף עצמך.

עת פגשו בעינייך,
הם שינו צורתם,
ואינם עוד
אלא חלק
ממך.