הירושימה אהובתי,
בת-זונה שלי
עקרבים נתתי בך,
ומלח על פצעים פתוחים
אבנים פיצחתי על ראשך,
ומסמרים תקעתי ברקותייך
וכשאת משתרללת בשדות זרים,
גומרת מאנשים שאת לא אוהבת
נותנת להם לגמור לך בקוס,
אחרי שהם מתחככים בתוכך
אני שותה חלב קר, של קוקוס,
וצופה אל כל הימים והלילות שעברנו יחדיו
אלה מרחקים גדולים,
ימים ארוכים,
לילות לא נגמרים,
בהם שיווענו לטיפת מים
אבל את שכחת הכול
ועתה את מתרחצת בבריכות,
מטה נהרות לתוך פיך,
ולא רואה אותי ממטר,
בת-זונה
שהאל ייקח אותך ואת הנשמה שלך, פוסטמה
כמה את יפה כשאת חתוכה,
כשאת מרוטשת בהרבה דקירות סכין
כמה יפה רצפת הבלטות הלבנות,
כשהדם שלך ממלא אותה
כמה יפה את כשהנשמה השחורה שלך עולה מעלה למרומים,
כמו עוף שחור, פרוש כנפיים גדולות
כמה זה יפה,
כשאני שורף אותך כמו השמש,
ולא מרחם
לא עליי, לא עלייך, ולא על העולם המקולל הרקוב הזה,
שאת בטיפשותך "עושה אתו עסקים".