א: ועכשיו  אני אראה לך דף נייר עם ציור עליו ואתה תסתכל ותגיד
לי מה אתה רואה בו, בסדר?
ב: יאללה.
א: הנה, מה אתה רואה?
ב: מה, זה סתם כתמים.
א: תתרכז, תתרכז. קח את הזמן שלך, אנחנו לא ממהרים לשום מקום.
ב: טוב, יש פה עיגול גדול ובתוכו עיגול קטן, וזה מזכיר לי את
החביתה עין שאימא עליה השלום, הייתה   מכינה לנו בארוחת ערב.
כבר בשש הייתה מתחילה לצעוק לי מהמרפסת שאעלה הביתה ואני תמיד
הייתי מתעכב. מסכנה, הייתה רוצה שנספיק לאכול לפני שאבא היה
מגיע מהעבודה ומחטיף לה מכות.
א: ואתה היית רואה אותו מכה אותה?
ב: בטח, כל ערב. מה אתה חושב סתם אני והאחים שלי יצאנו ככה.
א: ומה חשבת אז?
ב: רציתי להרוג אותו כי סתם היה מכה אותה. את כל הזעם שלו
מהעבודה ומהמצב, היה מוציא עליה במכות. אבל אני הייתי קטן וחלש
והוא גדול וחזק אז ידעתי שלא אצליח להרוג אותו. אז במקום,
הייתי מתכנן תוכניות איך אפשר לפצוע אותו. אולי אם אשים לו
משהו על הרצפה ליד המיטה והוא ייפול כשירד באמצע הלילה
לשירותים ואולי ישבור יד. בסוף הוא מת באמצע העבודה במפעל ואני
הייתי בטוח שזה בגלל המחשבות שלי.
א: ואתה עדיין חושב שהוא מת בגללך?
ב: האמת, אני כבר לא חושב עליו. היום דברים אחרים מעניינים
אותי.
א: כמו מה למשל?
ב: שאני מת להפסיק לעשן, שאני רוצה לראות יותר את הטבע. אתה
יודע, לשמוע ציוץ של ציפורים, להריח פרחים. איך להיות מאושר.
א: נו, יפה מאוד. ומה אתה עושה כדי להשיג את זה?
ב: תראה, אני הרי מוגבל באפשרויות אבל גם פה אני משתדל להקשיב
לציפורים כשיש שקט מהרמקולים וגם מנסה לחפש פרחים ליד הגדר.
א: כמשפחה הייתם יוצאים לטייל בטבע?
ב: מה פתאום. אולי פעם אחת בכול החיים שלי אני זוכר שההורים
לקחו אותנו לעשות פיקניק בפארק אבל זה נגמר לא טוב.
א: מה קרה?
ב: אבא הלך מכות עם איזה מישהו שהעשן מהמנגל שלו הגיע אלינו.
אבא שבר לו את השיניים ובאה משטרה ועצרו את אבא.
א: ומה חשבת עליו אז?
ב: עליו לא חשבתי כלום אלא שאולי יהיה לאימא חופש מהמכות שלו
אבל אחרי כמה ימים הוא השתחרר והמשיך להכות אותה.
א: בסדר הבנתי.
ב: טוב, בוא נעצור כאן ונחזור להיות מי שאנחנו באמת. למה רצית
שנחליף תפקידים. למה רצית להיות אני ולשחק את תפקיד
הפסיכולוג??
א: תראה, כבר כמה פעמים שנפגשנו ורציתי לראות איך זה מהצד שלך.
רציתי להיות פעם אחת מהצד של הטובים. מהצד של המדים. פעם אחת
להרגיש איך זה להיות האיש החכם הזה שבא בבוקר לעבודה שלו בבית
הסוהר ובערב חוזר לבית שלו. אז לחזור לבית בסוף היום אני לא
יכול אבל בכל זאת זה היה מעניין.
ב: ועכשיו שהיית אני לרגע אחד, מה אתה חושב?
א: מצד אחד, הלוואי שיכולתי להמשיך במשחק הזה כול החיים. אתה,
החיים שלך נוחים דבש. איזה בעיות כבר יש לך? מי כבר רודף
אחריך? מצד שני, אם הייתי ממשיך בדמיון שלי להיות אתה, זה נראה
לי מה זה משעמם. הכול סוכר, אין אף טיפת פלפל.
ב: חשוב לי שתבין למה הסכמתי לשחק איתך את המשחק. הרי את הציור
שהראית לי בהתחילה, אני כבר הראיתי לך בפעם הקודמת. והעיגול
הגדול עם העיגול הקטן שמצויר בו הזכיר לך אז ציצי וגם את הקוקו
של הילדה שאנסת. אבל אפשר להסתכל על כל דבר גם אחרת. לבוא
בטוב. הנה, אני ראיתי בציור את חביתת העין של אימא שלך והיא
הרי הייתה טובה אליך.
א: תראה, לך יש ראש אחר. אימא שלי הייתה אישה מסכנה שסבלה כל
חייה. היא לא תוכל לעזור עכשיו כמו שלא יכלה לעזור אז. ובכלל,
אתה חמש דקות לא היית מחזיק מעמד בעולם שבו גדלתי. היית מתכווץ
ונהיה כזה קטן. אפס שכולם דורכים עליו.
ב: ואיך אפס שכזה יכול לשרוד בעולם שלך?
א: אין ברירה, צריך להילחם. אתה חייב לאכול את החלשים ממך כדי
להתקיים ולהיזהר מהחזקים ממך. מחלק לברוח, עם חלק אחר לשתף
פעולה ואז ברגע המתאים לתקוע להם סכין בגב ולהתקדם. תבין, אין
ברירה. זה או אני או הם. ממש כמו החיות בטבע.
ב: מתאים לך להמשיך להיות חיה כזו? מה דעתך להיכנס למסגרת של
סדנת שליטה על דחפים. לנסות לעבוד על עצמך כדי להשתנות ולתת לך
סיכוי לעתיד יותר טוב?
א: תראה, אתה מדבר יפה. אבל מה יעזור הכול אם בסוף אני צריך
לחזור לשכונה בלוד? ממה אני אחיה, מהדיבורים בסדנה?
ב: בוא תנסה. מה יש לך להפסיד?
א: לא יודע אם תהיה לי סבלנות לזה.
ב: אתה יודע שזה יוכל לעזור לך בדיונים של ועדת השליש?
א: איך?
ב: או! על זה בדיוק נדבר בפעם הבאה.