ביום ההוא שטעיתי בשביל,
המשכתי ללכת בדרך,
לא שמתי לב, היא נראתה רגילה,
קצת התפתלה, הפכה קצת סבוכה.
דמויות בדרך בשיחה נעימה צעדו,
אחרים התיישבו בצד,
החזיקו ראשם בתמיהה,
חלק בירכו, היו שקיללו.
אלו שאהבתי הטעו,
הנעימו זמני, גם הם אהבו,
חשבתי שדרכם גם שלי,
ישנם שצועדים איתי עדיין, אהובים.
השביל הפך קשה,
שבילים קטנים התפצלו,
היער הפך לסבוך, האור התמעט,
הדרך אבדה.
חיפשתי דרכים חדשות,
זו מאחור כוסתה בקוצים, נסגרה,
בריצה מבוהלת, ביער,
ללא מטרה בשבילים לא שלי.
זרים בדרך הציעו שבילים אחרים,
צרים וסוגרים, מלאים הבטחות ללא חופש,
עייפתי, לא אלך עוד בדרכים לא שלי,
אעצור, אשוטט, אמצא שוב יעד.
בקצב שלי בלי תמרורים וחוקים,
בלי תורה גדולה וסדורה,
אמצא לי שביל ודרך,
שיהיה רחב ומואר, עם נוף למרחק...
ולמי שאוהב והדרך טובה לו,
למי שרוצה ללכת בקצב נינוח,
בחופש תמים ויוצר, מוזמן,
אני יוצא שוב לדרך... |