שמפו עדיין לא בא. זה מוזר, איך שבן-אדם צריך להיות חתול.
כאילו, יש לו רטוב, ובעצם אין לו יבש. כי אחד מהדברים ששומרים
על הקתדרלה, על המקדש, זו פריחה ולבלוב עם חתולים אחרים, ואין
לי את זה הרבה. כמעט בכלל לא. יש את המציאות המדומה, שבה אפשר
ליצור קשר דק מאוד עם חתולים, שלא באמת מכירים, אבל איפה
התקשורת של בין חתול לחתול במציאות, פיזית, כשהוא לידך. באיזה
מקום זה מוזר, כי אני בחרתי איך שהוא להיות הרבה לבד, אני
בודדתי את עצמי. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב או רוצה חתולים,
פשוט אף-אחד מהם, ומהן, לא ידעו להתנהג כמו חתלתולים. הם אכלו
ביסלי, הם גרגרו, הם ייללו לי מה לגהק ואיך לגהק כאילו הם
מבינים ואני לא. הם ניסו להגיד לי מה טוב לי. איך הם יכולים
לדעת? הם לא. הם התייחסו אליי בצורה מבזה, וגם ניסו ללקק את
הפרווה שלי כדי שתתאים לצרכים שלהם. אני לא רוצה חתולים כאלה.
מספיק לי הנבזיות של עצמי, בתור חתול, אני לא צריך שיבזו אותי
עוד יותר או שינסו ללקק אותי. אז נשארתי לבד, רק עם שמפו,
וגרגמל כמו כדור פורח, הולך ובא כל הזמן, אין מספיק זמן. ואני
מלקק פרווה ומשחק בכדורי חוטים, אבל רק בחיים המצוירים. אני
שמח שרכשתי את כישרון הנבזיות, ככה אני לא נבזי בחיים המדומים,
רק בחיים המצוירים. פעם לא היה סרטים מצוירים, והיו יותר הרבה
יותר חתולים ששיחקו בקולנוע, גם עם חתולים אחרים. כי ככה זה
חתולים, הם חייבים לשחק, כמו גורים. אבל אלו היו משחקים
מנצנצים, שכוללים אדים, חומרי צבע, טלוויזיה, מוזיקה, פרצופים,
קולרים. והרבה-הרבה ציפורים. כל חתול היה מטרה, אף-אחד לא יצא
נקי מאף-אחד. גם היום יש חתולים שמשחקים בקולנוע, אבל הרבה
פחות, או שהם משחקים רק עם כדורי חוטים. אני מוקף חתולים לא
חכמים שמשחקים בכל הכוח בקולנוע, ואני לא רוצה אותם במציאות
המדומה שלי. גרגמל לא מערב אותי בעניינים שלו, ואני לא מערב
אותו בעניינים שלי. ככה שאנחנו מסתדרים. כל החתולים האחרים
שאני מכיר, גם חתולות, אוהבים ואוהבות לשחק בקולנוע, אז אני לא
בקשר איתם. איתן. אני לא מכניס אותם לבקתה. לא מיילל בטלפון.
לא בקשר בכלל. כי באיזה מקום במשחקים עם החתולים נכוויתי קשה,
כמעט הפכתי כלב, וזה בכלל לא מובן שאני חתול, ועוד יחסית סקסי.
למרות שאני די לא סקסי בדרך כלל... אבל לפעמים כן. כאילו,
מהמשחקים האלה בקולנוע נדפקתי מ-כל הצדדים. זה פגע לי בבריאות
הציפורניים, בבריאות הפרווה, באינסטינקטים, בחושים, ב-איך שאני
מרגיש עם השפם, בצורה שאני מרכל רכילויות, מגלגל גלגולים,
מיילל. אני לא חתול שמן, אני רזה וצמוק מ-כל הכיוונים. אז הם
לא מבינים את ההתעסקות שלי בדרדסים, הם לא מבינים שדרדסים
הורגים אותי, בלי שהם יודעים, בלי שהם מתכוונים, כי הם טיפשים.
הדרדסים יכולים להגיד "אנחנו כחולים, אנחנו חמודים," והם באמת
חושבים ככה, אבל מתנהגים בדיוק ההפך, פוגעים. מרוב חמידות לא
נכונה אפשר למות. וזה כמעט קרה, לי. זו פשוט שאלה של
פילוסופים, אם אני רוצה לשמור על השמנת, עליי להתרחק לא רק
מכלבים, אלא ובעיקר מעכברים.