עשר אצבעות מיילדות אותי. חשות בשיער הראש, ברכות העצמות. אני
עדיין בתוך הרחם הגדולה. מודעת לכריות הרכות שעל ראשי. מלטפות.
כריות רכות של אצבעות. אני בדרך החוצה ורוצה להשאר ספונה
בפנים. שומעת קולות הקוראים לי לצאת. אני מתמתחת. פחד משתלט על
נקבוביותי ואני נשטפת זיעה קרה ומתכווצת. כריות האצבעות נעלמו.
הן מגששות. הקולות נשמעים ממרחק. נרדמתי לזמן רב. כשהתעוררתי
הן עוד היו שם. כמו ציפו לבואי. הקולות המוכרים היו אף הם.
הפעם, פילסתי דרכי נפרדת מהחום הרך העוטף אותי. סומכת עלי
התמסרתי לאצבעות. יצאתי לאור.