[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








משנסתלק אדם לבית עולמו, ימהרו להתייצב לצד הקבר הפתוח שורה של
מליצי יושר שיְבַכּו על הליכתו בטרם עת, יִמנו אך מקצת
ממעלותיו, וירוממו את מפעלותיו ותרומותיו המרובות שהביאו אותם
הלום. תמיד נדמה שמספידים אלו, האמונים על הפקת צליל נכאים
מגרונם ללא כול מאמץ מיוחד,  יכלו להמשיך ולמתוח את הספדם עד
בלי די אלא שגם הם מוצאים עצמם לפעמים מגרדים תחתיתה של חבית
מחמאות מבלי יכולת לדלות מתוכה ולו גרגר נוסף. לשווא יפשפשו
בנבכי זיכרונם אחר פרט נשכח מאלבום חייו של המנוח עליו יוכלו
לבסס פיסקת ניחום אחרונה שתביאם מעדנות אלי סיכום וסיום. בצר
להם, ובהיעדר מוצא אחר, יטפחו על כתפו של שאר בשר הניצב בדרך
מקרה לידם, יעירו אותו משרעפיו ויתקעו לידו את עול המיקרופון
שמעולם לא היה כבד יותר.
בדיוק מסיבה זו אני מקפיד תמיד לעמוד הרחק ככול הניתן מעמדת
הדוברים. מקומי הרגיל הוא במעגל החיצון, הרחק מהמשפחה האבלה,
מנכבדי העיר, מהעסקנים, ממקורביהם וממלחכי פנכתם. שם אני חש
בנוח, מרוצה ממעמדי כנוכח נפקד, בבחינת רואה ואינו נראה. אלא
שלצערי הרב יש מקרים חריגים בהם אני מביט בעיניים כלות בעומדים
במעגל החיצון בעוד אני ניצב במרכז ומשמש מושא למבטיו המשפדים
של ההמון הנוכח. חשתי בכך אך לאחרונה, בהלוויית אימי, עת אחד
הדברנים פסק מלהגו והניח בידי את אותו גחל בוער בדמותו של
המיקרופון הפתוח.
הימנעות מדיבור בשלב רגיש זה של ההלוויה, הגם שהייתה פסגת
שאיפותיי, לא הייתה אפשרית. דומה היה שאותו דברן, לא רק הניח
את המיקרופון בידי, אלא גם דאג להצמידו אלי בדבק חזק המתייבש
בן רגע. בלית ברירה התחלתי מניע את גלגלי מוחי התקועים בחיפוש
אחר הברות שירכיבו מילה שתוביל למשפט המתאים לאירוע ולגודל
השעה. ניסיתי לאתר איזה חוט פרום  בגלימת חייה של אימי, שאותו
אוכל למשוך בזהירות סנטימטר אחר סנטימטר עד שיימצא האורך
המתאים לגלול סביב לשוני שתאמר איזה דבר. במאמץ נואש תרתי לשוא
אחר בדל חיבוק שנתנה, שביב ריח בושם שהפיצה, איזו מילה מנחמת
שיצאה מפיה. כגשש מומחה סרקתי את אדמת ילדותי לאורך ולרוחב
וכול שמצאתי הייתה שממה. כנראה שהיה לה מתכון מיוחד לגידול
ילדים.
כול המאמץ הזה ארך אולי כמה אלפיות שנייה שנדמו בעיני כנצח.
עמדתי אל מול הבור הפעור, ליד אנשי חברא קדישא שהחלו מגלים
סימני קוצר רוח יען כי מה רבו מתיך ישראל. הבטתי בערימת העפר
והבחנתי שחלקה עפר לח וכהה וחלקה אדמה יבשה שצבעה בהיר. בין
לבין נראו חלוקי אבן קטנים שנצצו כיהלומים באור השמש. וערימה
זו, שתיכף תיעלם, החזירה אותי לרגעי האושר הצרופים שידעתי עם
אימי בכל שבת חורפית.
חשוב שתדעו, לא אימא רגילה הייתה לי כי אם קוסמת. אישה קשה
שידעה ליצור פלאים בממלכתה הפרטית שבמטבח. שם, בין הסירים
והמחבתות היא הפליאה עשות מעדנים ומרקחות, תבשילים ומיני נזיד.
אלא שכול תפארות ידיה נתבטלו בפני מלך המלכים של יצירתה:
החמין.
בכול יום שישי חורפי היה ליבנו מתרונן למראה ידיה הנוטלות את
הסיר הגדול וממלאות בו מים. אחר, הייתה זורקת פנימה ביד בוטחת
תפוחי אדמה, ביצים קלופות, חופן של שעועית גסה וחופן נוסף של
גריסים עדינים. נוטלת בידה נתח בשר בקר ומטבילה אותו בזהירות
בסיר כאילו והוא תינוק באמבט. משליכה פנימה כמה בצלים ואז
נעצרת ומוודאה שאיש לא רואה את התוספת הסודית: שזיפים מיובשים
לטובת הצבעוניות והטעם. רגע לפני הכיסוי במכסה, הייתה זורה
פנימה קומץ תבלינים, ומדליקה את האש בכיריים. אז הייתה סוגרת
אחריה את דלת המטבח ויוצאת אלינו כדי לראות על פנינו את חיוכו
של החתול מצ'שייר, שהרי כולנו שותפי סוד, המאוחדים בציפייה
מגרה ליום המחרת.
זר לו היה נכנס לביתנו ביום שישי בערב, לא יכול היה לגלות
בחושיו את האוצר המתבשל לאיטו בחדר הסמוך. בשעות הבישול
הראשונות שום ריח לא דלף ושום רעש לא רימז על הצפוי לבוא.
למחרת בבוקר כבר היה הבית טובל בשמיכת ריחות כבדה. ניחוחות
ממכרים הובילו את בני הבית המתעוררים היישר למטבח. הכול עמדו
וצפו בסיר הכסוף ובאש הקטנה שמתחת. איש לא העז להרים המכסה
ולהציץ פנימה כדי לא להפריע לכור ההיתוך לפעול בנינוחות
הנדרשת. אבל הארומה הנישאת באוויר הייתה משכרת יותר מריחו של
בושם יקר ולכן אנו נשארנו לעמוד כמשמר הסיר. רק כשאימא הגיעה,
היה המשמר מתפרק. והיא, כמו יידעונית תנ"כית, הייתה  מרימה את
המכסה הגדול, משאירה אותו בידה כנגן מצילתיים, ותוחבת אפה
פנימה.
תמיד היו לאימא מסקנות ביניים שהרי החמין, ככול יצור מתהווה
אחר, דרש כיוונון עדין. אימא הייתה מוסיפה קמצוץ של תבלין ומעט
מים, ואנחנו עמדנו בחוטמים מופשלים נכונים לקלוט בחושינו כל
פרודת ריח בזמן שאימא הייתה מכסה מחדש את הסיר ומורידה אותו
אחר כבוד לכמה שעות של חימום בתנור.
אודה ולא אבוש. משבגרתי איבדתי את יכולת הריסון וכושר האיפוק
בכול הנוגע לחמין של אימא. גם היא מצידה החלה מאמצת מנהגים של
קידמה. משמלאו לי שמונה עשרה, הסכימה סוף סוף לקיומו של מפגש
מקדים. ממש כאותם זוגות צעירים שהחלו מתייחדים בטרם חופה, כך
התירה לי ליטול מעט מהזהב החום כבר בשבת בבוקר. מעין קדימון
לקראת המפגש הרשמי שבצוהריים. ואני בפה נוטף כול טוב, ובלב
העולה על גדותיו מעונג, לא ידעתי איך אוכל לגמול לה.
והבוקר חלף באיטיות, ואנו ייחלנו לבוא צהריים. זעמנו על מהלכם
האיטי של מחוגי השעון ונדמינו כצמים התרים אחר הכוכב השלישי
במוצאי יום הכיפורים. האמנם נדמינו? ודאי שלא! שהרי ביום
הכיפורים הבית חף מריחות מגרים. לעומתו בשבת חורפית, אותה
קטורת קסמים של החמין המתבשל התפשטה ברחבי הבית וגרמה לבטננו
לצבות ולגרוננו לטבוע במפלי ריר תאוותני. ברגעים אלו לא היה
בכול היקום בעל חיים מיוחם יותר מאיתנו. הגוף דורש חמין כדי
לבצע בו את זממו ללא שהיות. קצב פעימות הלב התגבר, המצח הזיע,
הסבלנות התקצרה.
רק ביום שכזה לא נדרשה הזמנה לשולחן. קהל כנוע ישב והמתין
כמסומם. איש לא דחק באימא, אף אחד לא העז לפתוח את דלת התנור
פן ייהרס העולם.
ואז בא הרגע הגדול.
הנה היא אימנו היקרה הנושאת על מגש את הקורבן הקדוש. תלולית
מהבילה כהר געש הלוהטת בגוון חום ענברי ובניחוח עז המסחרר את
כולנו. ומבעד לאדים, זוהר חיוכה הגאה של אימא וכולנו משיבים לה
במבט מעריץ. ברגע זה אפילו היה משיח בן דויד בכבודו ובעצמו
מצלצל בפעמון הדלת, איש לא היה נפנה לקראתו.  שהרי יש חשוב ויש
חשוב יותר. ואימא הייתה דולה פנינים מתוך הסיר ועורמת לכל אחד
מאיתנו בצלחת: בשר הנמס כמו מעצמו, תפוחי אדמה נימוחים, בלוני
שעועית רכה וגריסי משי. והכול מקושט ביהלומי שומן ומיועד רק לך
שתנעץ בו את שיניך. וכול המקבל היה פותח במלאכת כיבוש ההר,
מלאכה שאין נעימה ממנה, והוא לא חדל עד שהפך צלחתו מעקוב
למישור וביטנו ממישור לעקוב, ובסופו של מעשה שכב פשוט אברים
וחסר כוח משל היה סב שסיים לעֲבֶּר פתיה צעירה.
לעיתים נדירות דלתה אימא מן הסיר את היהלום שבכתר, שבא אלינו
היישר משולחן גן העדן. הייתה זו חתיכת עצם עגולה האוצרת בתוכה
את המֵח המתוק השמנמן, ובכוחה היה להפוך שבת רגילה ליום חג.
בחרדת קודש הייתה אימא מעבירה את האוצר לצלחתו של אבא בעוד
כולם מביטים במסע האווירי בנשימה עצורה. ואבא היה מקבל המטען
בחיוך מדושן, מקרב הפתח העגול לפיו ונושף בחוזקה. הצליל לא היה
מלבב, שילוב של נפיחה מצויה לבלון מחרחר, אך ברגעים שכאלה
בלוטות הטעם גברו על חוש השמיעה. במקרה הטוב, היה המח נוחת
בצלחתו של אבא, ובמקרה הפחות טוב, על מפת השולחן. לנו זה לא
שינה. העיקר היה שאבא חילק בינינו את האוצר ואוי למי שהעז
להתלונן על גודל הנתח שנפל בחלקו.
"נפלה בחלקי הזכות..." פתחתי בדברי ההספד, מילים של פרידה,
אהבה וגעגוע, בטרם כוסתה אימא בתלולית החומה שהמתינה בצד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זברה זה יצור
פסימי.



ץ סופית, יצור
אופטימי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/12/17 14:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה