אני זוכרת את הפעם שחזרתי הביתה והיה שוטר בכניסה לבניין ולא
הוטרדתי מנוכחותו ובכניסה לדירה עמד עוד אחד ובן רגע נמוגה
החדווה שהבאתי משוק הכרמל. אתה היית בלונדון. עניתי שכן, אנחנו
גרים פה. ביל"ו 64. לא, לא שלנו. בשכירות. הלב פעם נורא חזק
והיה המון בלגאן. אני זוכרת שכל הזמן אמרתי פאק, פאק, פאק. כמו
תקליט שבור. שברי זכוכית וחלקי חיים שלנו היו על הרצפה והרגשתי
מחוללת. עניתי על כל מני שאלות שצריך וחייבים ושמעתי שאין מה
לעשות ותגידי תודה. יצאתם בזול. מרחו במכחול חומר אפור-כסוף על
המשקופים והדלתות ועל המגרות. לא מצאו כלום. לא ניקו אחריהם.
היו לי בדיוק שעתיים לארגן לפני שהילדים חוזרים ולא ידעתי
מאיפה להתחיל ולא היה טעם לספר לך. הייתי בעיקר משותקת.
כשהבנתי שאני המבוגר האחראי, פרקתי את הקניות, שמתי את קול
המוזיקה והכנתי צהריים. ככה, בתוך כל הבלגאן. בישול מרגיע
אותי. בחמישים הדקות שנשארו לקחתי שקיות אשפה ומיינתי את חיינו
שהביטו אלי מהרצפה. בגדים, תחתונים, אלבומי תמונות, ספרים,
הניירת משולחן העבודה. את כולן העברתי למרפסת ואז התפנתי
לטאטא. לפחות רואים רצפה ושטיח. הצלחתי לתת לבית מראה הגיוני.
מרי פופינס. כשסיימנו לאכול צהריים הודעתי  להם חגיגית שהולכים
לקנות טלוויזיה. התקלקלה אמרתי. רק בלילה, אחרי שהם נרדמו
ואחרי שדיברנו והסתרתי, אחרי שקרצפתי את הגוף כמו מנסה לטהר
טומאה התחילו לצוף פחדים מהולים בדמעות חוסר אונים. להרדם לא
הצלחתי. בבוקר, העברתי לגלי צה"ל והקשבתי להדס שטייף ב"פינת
פלילים". לא באמת חשבתי שתזכיר את רחוב ביל"ו. היא לא. בעיר בה
יש  77 עבירות לכל 1,000 תושבים סביר להניח שנהיה חלק
מהסטטיסטיקה. בארוחת הבוקר, ללקרדה לא היה טעם.