תמיד הייתי גרועה בשיחות ידידותיות.
תמיד הייתי דוחפת הומור למקומות שהולכים טיפה רחוק מדי-
טיפה מתעמקים, טיפה מנסים להבין מה הולך בתוך תוכי
וזה לא שאני לא מסוגלת, אני פשוט לא רוצה;
אני חושבת על עוד כמה משפטים קלישאתים כמו "שום דבר לא עומד
בפני הרצון"
הבעיה היא שיש רצון-
רצון להשאיר את הקיר הכבד בעולם, כמו חומת מגן סינית
סביב כל מה שאי פעם כאב לי.
תמיד הייתי גרועה בשיחות ידידותיות, ותמיד פחדתי להיקשר
אז כשמתקשרים, כל פעם יש תירוץ אחר-
כדי לא להתקרב למה שאוכל בעתיד לאבד
כי אני אדם שדוחף הומור לשיחות ידידותיות;
ואם אשבר, מי יצחק אחרון? |
