לאוייבת שבתוכי/
אני יודעת את הפרצוף האמיתי שלך
מאחרי מסיכה של צביעות וגועל,
כשהמסך יורד והאורות נדלקים
כשאפשר לראות אותך סוף כל סוף
כשאנחנו לבד אחרי שכולם עוזבים;
את פותחת לרווחה את הרגליים
כל המילים יוצאות לך מהכוס המטונף
ובין סטירות מילותייך אני צועקת-
את זונה.
מוצצת השמחות
מתחננת שאלטף ומיד נושכת
קאוגירל הפוכה לכיוון דרום תל- אביב
כמה שריח חוסר האונים אותך מרטיב,
קושרת את שרוכיי נעליי-
ימין ושמאל, רגל אחת לאחרת;
למרות שכבר הפסקתי לצפות,
את תמיד איכשהו מאכזבת.
ממשיכה להפתיע, ובגדול-
ממתינה, רועדת ומתנשפת
מפנטזת, על הרגע שאפול;
בכדי שסוף סוף תוכלי
לגמור וללכת.
נ.ב
תפסיקי להשאיר לי בכל פינה כביסה מלוכלכת |
