שוב את בוהה, חדר קולה של המורה הדסה לתודעה המנומנמת שלי.
אבקש ממך שוב לקום גברת אפרת היקרה. גשי ללוח וכתבי מאה פעמים
לא בוהים בזמן השיעור. לא בוהים בזמן השיעור. לא בוהים בזמן
השיעור. מאה פעמים. שימי לב לאופן כתיבת הלמד והמם הסופית.
אינני זוכרת אם היה זה שיעור תנ"ך או חשבון. לזמן יש את הרגליו
ונטיותיו לצבוע בורוד, אפור. אולי אפילו למחוק היטב מבלי
להותיר סימנים. מה שכן זכור לי מהמעמד הוא שדי נהנתי. החלק
המורכב היה להתחיל במרומו של הלוח, מה שעורר כאב בזרוע שהיתה
תלויה מגובה מאה ושלושים הסנטימטר שלי ומדי פעם הצטרכתי לטלטלה
ולעסותה. ההנאה העיקרית היתה מגילוי האותיות. הבטן העגלגלה של
הלמד והחדק הארוך והמתפתל שלה. הקרבה האולטימטיבית של חצי
העיגול של האלף לקו הישר שמשמאלו. הכיפה של הבת שיכולה להיות
בגדלים שונים או אפילו ליטות ולגעת עם ישבנה בתחתית השורה כמו
עייפות תקפה אותה. השילוב של ריש ויוד היוצרים את ההא. וגם שם
רב המשחק. מתי הגזמה תוליד קוף או אפילו חית. וכך עם כל אות
ואות. ההנאה האחרת היתה שמירה על שורה ישרה על לוח חלק,
כשהנטייה שלי היא תמיד לאלכסון והנוספת היתה לגלות משמעויות
חדשות דרך צרופים אחרים של מילים ואותיות. למשל שיעור בבהיה.
זמן לבהיה. או אומרים לא לזמן. לא לשיעור. קובעים זמן ללא.
להתאמן בלומר לא. להאניש את הזמן ולומר שהוא בוהה. אולי אפילו
בוהה בשיעור. או כמוני - הזמן בוהה בזמן השיעור. מחקה אותי ואת
חבריי האחרים. זמן ים מיד צד את עיני או זמן לים. שיעור בים.
ים בזמן השיעור.
היום היינו קוראים לזה סטרט אפ. כל כך הרבה רעיונות מגיעים
בזמן בהיה. יש לאמן ולתרגל את השריר הזה. שריר האמון על נוכחות
מנומנמת. או מקצים מדי שעה זמן לבהיה.
אני אוהבת את העונשים של המורה הדסה. כשאני חוזרת על אותה אות
או אותה מילה פעם אחר פעם, נגלה בפני עולם ומלואו. כמו פיצוח
של צופן. אני מחקה את הפא והצדי של אבי. לאבא שלי יש את כתב
היד היפה ביותר שראיתי אי פעם. בכל אות שלו מסתתר סיפור. אני
יכולה לראות דרכן את שבילי קיבוץ אפיקים ואפילו להריח את החצר
הפנימית בבית ילדותו בדמשק.
כשנשמע הצלצול ומחזיר אותי להווה אני כמעט כועסת עליו. עכשיו
ימחקו את הלוח. עכשיו יתנתק לי קו המחשבה ולא אזכור את כל
המחוזות בהם שוטטתי בזמן הכתיבה התמה.
באחד מימי ההורים שמעתי את הדסה אומרת לאמי שגם כשאני כותבת
מאה פעם אני בוהה. אמי ענתה לה בחיוך גדול ואמרה שרק בלילה
כשאני ישנה אני מפסיקה לבהות. שכשאני בוהה אני בעצם מרוכזת
ושתמיד יש לי תובנות וסיפורים.
לימים, ואולי אפילו בזכותי, לעולם לא אדע... קיבלה כל הכיתה
תרגיל כתיבה: לכתוב את סוד האותיות. לא היתה מאושרת ממני.