הערת המחבר:
סיפור זה הינו מבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות... ביקום
מקביל. כל קשר בין שמות הדמויות, האירועים לחיים האמיתיים הינם
פרי דמיונו הקודח והרעוע של מחבר סיפור זה.


היה היה אי שם במרכז היקום, בגלקסיה רחוקה הנקראת "שביל החלב",
הסתובב לו על צירו כוכב רווי בחיים אינטליגנטיים (תלוי את מי
אתם שואלים), שילידיו קוראים לו בחיבה "כדור הארץ". בפלנטה זו,
בתאריך ה-26 לנובמבר, 1985, ביום שמתואר כגשום (האלים בכו מצער
כי הם ידעו איזה טעות גורלית הם עשו) הגיח לאוויר, שלא מרצונו,
תינוק.
ועד היום, היקום מתחרט על זה.
וכך גם התינוק.

דניאל הספיק לחוות כ-15 גלגולי-חיים כבני אדם על פני כדור
הארץ. אחרי הגלגול ה-15 (שהסתיים בעריפת ראש בגיליוטינה...
סיפור ארוך), דניאל החליט שהוא מעדיף להסתובב על מנגל בגיהינום
הלוהט ורק לא לחזור לעוד סיבוב. אז הוא החליט להתחמק. בכל פעם
שהגיע מכתב הזימון להגיע לנקודת הזינוק כדי לחזור לגלגול נוסף
על כדור הארץ הוא השתמש בכל תירוץ אפשרי שהוא היה יכול לחשוב
עליו- מחלות סופניות, כאבי שרירים, חתונה של קרוב משפחה (שלא
היו באמת קיימים), אמנזיה (היי, אחרי הרבה גלגולים, אתה כבר
שוכח מי ומה אתה) או סתם עצלנות שגרם לו "לאחר" לשעה היעודה.
ולמשך זמן מה זה עבד.
אבל יום אחד, שליט היקום (שעל כדור הארץ הוא נקרא אלוהים, אבל
הם לא יודעים שהוא בתכלס בחור רגיל וממוצע כמו כולם, שירש את
העסק הזה של בריאת העולם, וכל היקום למעשה, אחרי שאביו החליט
לצאת לגמלאות אחרי מיליוני שנים של מסירות ונאמנות למקום
העבודה. הסיבה לפרישה אגב- "חש בושה וכלימה על שיצרתי בני אדם.
מה לכל הרוחות עבר לי בראש!" ולא, אף אחד לא באמת קנה את
התירוץ שלו שנגמר לו הכסף לקנות אמצעי מניעה), זימן את דניאל
לפגישה אישית עימו במשרדו, במיידי. שליט היקום ידע מניסיון
העבר כי דניאל לא יבוא מרצונו החופשי לפגישה- ניסיונות כושלים
בעבר הוכיחו זאת, אפילו כשהוא שלח את הסוכנות הכי סקסיות שלו
כדי לפתות את דניאל. אבל דניאל, טיפש ככל שהוא נראה לפעמים
(וגם מתנהג בהתאם לעיתים) היה חכם מדי. שלא כמו אביו, שליט
היקום אהב להשתמש בכוח. אמרה חביבה עליו היא "למה בכוח כשאפשר
בעוד יותר כוח?!"- ושלח את שני שומרי-ראשו האישיים- לוחמי
קומדנו ימיים בעברם, עם ידע בסומו, היאבקות, קונג-פו,
טאי-קוואן-דן ועוד רשימה ארוכה ומגוחכת למדי שקצרה היריעה
מלתאר)- כדי ללכוד את דניאל ולשלוח אותו לגלגול נוסף.
אך כשהם הגיעו לביתו, הם הבינו כי עליהם להמתין לשובו, שכן הוא
שוב יצא לאחד מההליכות הארוכות שלו (שיכולות להימשך ימים, אם
לא שבועות, חודשים, ולעיתים גם שנים- לדניאל יש נטייה קצת
לשכוח את עצמו). אחרי חודשים ארוכים של התמנה- שבהם הם גם
איבדו ממשקלם באופן דרסטי, דניאל שב. וכשהוא ראה את שני שומרי
הראש- רזים כמו קיסמי שיניים- מחכים על סף דלתו, הוא הבין
באופן מיידי מה משמעות הדבר. וממבטם הארסי הוא הבין כי תירוצים
לא יעזרו לו הפעם. יש לו רק דרך אחת לברוח מזה.
לסתם של שני שומרי הראש נשמטו, באופן מילולי, לרצפה כשהם חזו
בדניאל רץ כאחוז טירוף ימינה ושאמלה, קופץ ומזנק ככבשה מפוחדת,
וזועק בקולות מוזרים בתצוגה שאמורה להוכיח שהוא יודע אומניות
לחימה. אחד מהם חייך לבסוף, שלף אקדח עם חיצי-הרדמה וירה
בדניאל שלוש פעמים- שנפל באחת לרצפה ואיבד הכרה, לא לפני שטען
בטון מאשים: "היי... זה לא היה... הוגן...."

"אני שולח אותך באופן אישי לכדור הארץ. הרשיתי לך לנוח
ולהתחמק, אבל זמנך הגיע"- אמר השליט בקולו הבריטוני (והלא
ברור. עד היום, איש אינו יודע מה מינו האמיתי של שליט היקום.
ישנם כאלה אומרים שהייתה איושהי תאונה במעבדה בעת יצירתו) בעת
שדניאל התעורר כעבור דקות ספורות במשרדו שנמצא בצד השני של
הגלקסיה.
"הגיע זמני לסבול שוב?"- התנגד דניאל, "אלף ומשהו שנה לא
הספיקו לך לענות אותי?"
"תנסה 500 אלף שנה, ולא. אתה הרי יודע שאתה הנשמה הכי אהובה
עלי- ועל אבי. הכי נאמן. הכי חרוץ. והכי פראייר. עבודה בשבילך
תמיד תהיה"- השליט המשיך לחייך ודניאל חשב שהוא עוד שניה יקום
מכסאו ויזרוק את השליט מהחלון בקומה ה-1126. ואז ירוץ למטה,
יעלה אותו בחזרה לקומה ה-1126 ויזרוק אותו שוב.. וחוזר
חלילה...
"עם כל הכבוד"- הוא אמר, "ואין שום שמץ כבוד יותר, אני לא
מתכוון לחזור לעוד 80 פלוס שנים כדי למות מ:זקנה, מחלות, טפשות
אנושית, פאנאטים בעלי אידולואיגות שחושבים שהם צודקים יותר
מהאל שיצר אותם, בעלי חיים חולי כלבת,סיגריות, אוכל פג-תוקף,
מלחמות, נהגים מטורפים שרק אלוהים... אופס, סליחה.. יודע מי
נתן להם רישיון...."
"נו, ולא היה לך כיף?"- שאל השליט בחיוך מאוזן לאוזן.
דניאל רק הביט בו במבט שניתן רק לומר עליו שאילו היה יכול
להרוג, זה היה שווה ערך לאסון הירושימה ונאגאסאקי.
"זה לא נתון לוויכוח. תורך הגיע. יש מטרה לכל הדברים הללו, גם
אם אינך רואה זאת כרגע."
כן, לסבול ולמות. וחוזר חלילה עד בחילה. מטרה נעלה. תראה, אולי
שאר הנשמות שלך הם מאמינים עיוורים. אני לא."
השליט נאנח. "אתה באמת רוצה לומר לי שיש לך משהו יותר טוב
לעשות חוץ מלעבור עוד הרפתקאה נפלאה בשעשועון הריאליטי הזה
שנקרא "אנושות"?"
צחוקו של דניאל רעם ברחבי החדר, דבר שהכעיס את השליט. "אתה
צוחק, נכון?! בוא נראה: העונות החדשות של הסדרות רק התחילו-
ורובן מסתבכות יותר מהמצב בין ארה"ב לצפון קוריאה. וגם מגוחכות
יותר. ליגת האלופות במיטבה. כך גם הליגה האנגלית. אני מעדיף
לצפות בצבע טרי מתייבש.  או לצפות בכלבים רודפים אחרי הזנב של
עצמם. או לצפות בסרט אימה ולנחש מי הבא שהולך להתפגר.  לחלום
בהקיץ על אהבות נשכחות ולשמוח שנפטרתי מהן. או, הכי אהוב עלי-
לתכנן איך אני מעיף אותך מהפיקוד ומשנה את היקום למשהו יותר
נורמלי..."
דניאל לא שם לב בשטף דיבורו הלוהט שהשליט, שהחל להתעצבן כל כך
עד שגלימתו הלבנה הפכה לאדומה כדם, זינק ממקומו באחת, נעמד מול
דניאל והעיף לו סטירה כה חזקה ומצלצלת, שהוא נפל לרצפה ואיבד
את הכרתו...
"אלוהים, כמה הוא מדבר...."

....וכשדניאל פקח את עיניו ברגע הבא, הדבר הראשן שנכנס לזווית
הראייה שלו היא אישה במדים לבנים שהחזיקה אותו בידיה, וחייכה
חיוך מלא אושר שנראה מאולץ ומטופש עבור דניאל.
"זה בן"- היא אמרה בהתלהבות למשהי או מישהו בחדר.
ואז הוא חטף סטירה נוספת. בגבו. ואז עוד אחת. ועוד אחת.
"היי, את מוכנה להפסיק עם זה....?"
ועוד. ועוד אחת.
"היי, זה לא מצחיק! תפסיקי! זה כואב...."
ועוד אחת.
ועוד אחת.
ועוד אחת....
"דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!"
הבכי והדמעות באו מעצמם. הוא לא יכול היה לשלוט בזה. ובעוד
כולם הביטו בחיוך ובאושר בתינוק הרך שנולד, שהגיח לאוויר העולם
שלא מרצונו, דניאל, ספוג בדמעות מלוחות (למה הן לא מתוקות, הוא
תהה לעצמו. הוא תמיד אהב מתוקים מאשר מלוחים), הבטיח לעצמו
שאחרי הסיבוב הזה- שיהיה הסיבוב האחרון ויהי מה, הוא יסגור
חשבון עם שליט היקום, ומשפחתו, אחת ולתמיד.
ולא רק בגלל הסטירות המצלצלות.
ומי זאת האישה הזו בבגדים הלבנים שמרשה לעצמה לסטור לו על גבו
משל היה תוף אפריקאי?! אם היא מנסה להתקבל ללהקה או משהו, שתלך
לקנות לעצמה מערכת תופים או משהו! לכל הרוחות, רק נולד וכבר
מתעללים בו פיזית!
ולמה כולם כל כך מאושרים לראות אותו בוכה וסובל?! מה זו
הסאדיסטיות הזו?!
הדמעות התייבשו בבת אחת. כעס רב עלה על פניו שהפך אותם לאדומים
כמו עגבניה. כעס שהצטבר אצלו מאז שחר האנושות (או היקום). הוא
הביט מסביבו עד ששולחן עם כלים רפואיים משך את תשומת ליבו.
עיניו התמקדו בעיקר באזמל המנתחים.
חיוכו התרחב.
חיוכם של הנוכחים בחדר נמוג בבת אחת.
בבת-אחת ובאתלטיות רבה הוא זינק מידיה של האחות שנבהלה,  רץ
היישר אל המגש, נטל את האזמל בידו בקטנה וצרח: " שאף אחד לא
יזוז! או ינשום! אני רוצה שתחזירו אותי בחזרה!"
כל הנוכחים בחדר הביטו בו במבט תמה, שהפך למבט רווי אימה.
ואז הם התחילו לצחוק בהיסטריה.
"היי!"- הוא צעק עליהם. "יש לי אזמל מנתחים ביד, ולמרות שלא
למדתי רפואה, אני לא אהסס להשתמש בו! אני לא צ'אקי, ואני לא
נחמד, וזה לא סרט אימה! תחזירו. אותי. בחזרה!"
שניות ארוכות שנדמו כדקות ארוכות שנדמו כשעות ארוכות חלפו להם
וצחוקם לא גווע. דניאל, פולט אינספור קללות עסיסיות, זינק
ממקומו ורץ בתנועות מאיימות אל האחות שהחזיקה אותו- והיא
התחילה לצרוח באימה ופנתה בריצה מהירה מהחדר, כל השאר עוקבים
אחריה.

עדי הראייה שחזו במחזה המגוחך הזה, התקשו לתאר את מה שהם ידעו
כי הם רואים, אך מוחם ניסה לשכנעם שהוא הוזים: תינוק (שכן,
שוב, הגיח שלא מרצונו לאוויר העולם) ערום לחלוטין, רודף אחרי
קבוצת רופאים ואחיות, מנופף באופן מאיים באזמל מנתחים ומקלל
ללא הרף. רבים מהם האימנו כי מדובר בניסוי ממשלתי בשליטה מוחית
שמשתיל נשמות של מתנקשים מקצוענים בגופם של תינוקות כדי ליצור
את המתנקש המושלם. אחרים האמינו שהם פשוט עישנו יותר מידי.
אחרים חשבו שהאוכל שהם אכלו בקפיטריה היה מקולקל וגרם להזיות.
ואחרים חשבו שדניאל הוא פשוט גמד, חייזר, או סתם מוטציה.
כולם אבל הסכימו על דבר אחד- זה היה משעשע לראות תינוק ערום
מתרוצץ ברחבי המסדרונות עם סכין ובידו ומקלל במקצוענות כמו נהג
מונית עם ניסיון של חיים שלמים.

"רגע! חכו! לאן אתם רצים?! אני צריך את העזרה שלכם!"
הוא רץ אחריהם במסדרון, רגליו הקטנות בקושי סוחבות אותו, אזמל
המנתחים בידיו.  "אני לא יכול לחזור לשם לבד!!! אני לא מכיר את
הדרך! ואני גם לא רוצה לחזור למקום האפל ההוא... אתם חייבים
לדבר עם השליט מיד! זו טעות! אני לא מתכוון לבזבז את החיים שלי
פה!"
"אתה גדול מדי בשביל לחזור ל'מקום' האפל ההוא!"- ענה לו אחד
הרופאים, "ועדיין לא התחלת את החיים שלך, ואתה כבר דכאוני?!
אולי אתה תהיה מדען, סופר, עורך דין, כוכב ריאליטי, כוכב
פורנו... החיים עדיין לפנייך אתה עדיין צעיר... אתה צריך לחשוב
חיובי...."
"מישהו אמר לך שאתה נשמע כמו כרטיס ברכה של הולמארק!?"- הוא
צעק על הרופא בחזרה, זינק עליו והמטיר עליו סנוקרות עם ידיו
הקטנות והגוצות עד שהרופא נפל על הרצפה ואיבד את הכרתו.
וכך זה נמשך שעות על גבי שעות, כשמאבטחים, שוטרים, חיילים וסתם
קהל של סקרנים רודפים אחרי תינוק קטן ועצבני- עד שלבסוף הוא
הרגיש רעב משתלט עליו, רגליו התעייפו מלרוץ ללא סוף מבלי להשיג
שום מטרה- והוא הבין, מהצחנה שרדפה אחריו לכל מקום, שהוא צריך
החלפה של חיתול באופן מיידי.
וכך התינוק חזר אל החדר שבו הוא הגיח לאוויר העולם (שלא
מרצונו), חימם חלב בפינג'אן, התיישב ליד שולחן לצד החלון, הצית
סיגרייה, שאף עמוק לריאות, השתעל והפטיר: "חרא של חיים...."

ונריץ קדימה 32 שנה. ואני רואה שאתם כבר מפהקים לכם משעמום,
מעקמים אף, מרימים גבות ושואלים את עצמכם במה חטאתם שאתם
קוראים את השטויות הללו, ולמה לא ברחתם כל עוד נפשכם בכם.
אז הרשו לי לקצר את היריעה,  להתנצל מעומק ליבי, ולנצל מעמד לא
חשוב זה בכדי להודות לכל העוסקים במלאכה:
לשליט היקום- הפנקס פתוח והיד עדיין רושמת. החשבון עדיין לא
סגור. אני חייב לך סטירה מצלצלת.
להורי- שאני יודע שנפלתי עליהם בהפתעה גמורה, אבל זו לא הייתה
אשמתי.  זו הייתה אשמת החסידה ציפורה (מי לכל הרוחות קורא
לחסידה ציפורה?!)- הג'י.פי.אס שלה היה מקולקל, והיא החסידה
הראשונה שנתקלתי בה בחיי שלא הייתה מוכנה לבקש הכוונות. מי ידע
שלחסידות יש אגו? אגב, מסתבר שבכלל יועדתי להיות צאצא של איזו
זאבה בג'ונגל מרוחק.
לאבי- שהתייאש ממני עוד לפני שנולדתי מסתבר. אבל זה לא רק לימד
אותי לקחת אחריות על מעשי (גם כשלא רציתי, ובפעם האחרונה- לא!
אני לא אשם בכל מה שקורה ביקום!) אלא גם גרם לכך שאגדול ואתחנך
על ברכיה של האדם הכי חכם ביקום, אימי- לטוב ולרע. ואני בטוח
שעד היום היא עדיין מקללת את החסידה ההיא. ואם את לא מקללת
אותה, אימא, אז אני כן- בעיקר בגלל הבחילות שהיא גרמה לי
מהסיבובים האינסופיים שלה.  
תודה אימא! על הכל.
לכל מכרי שליוו אותי עד הלום בדרך הארוכה והמפוטלת הזו- ושסבלו
אותי בימים הטובים ובימים הרעים. ושנמנעו מלזרוק אותי מצוק או
מבניין גבוה, או לרוקן עלי מחסניות שלמות כי שיגעתי אותם יתר
על מידה.
ולכל מי שלא.
לכל מי שגילה נאמנות וחברות, אורח רוח וסבלנות עד אין קץ.
ולכל מי שתקע סכין, מספריים, מסמר, מזלג, אזמל מנתחים או כלי
אחר- בגבי ובליבי, וגרם לי להבין איך זה מרגיש להיות גבינה
צהובה עם חורים. (שזה נפלא, דווקא. אני אוהב טוסטים עם גבינה).

לכל מי שאהב, הראה אכפתיות, וסתם היה פרטנר למשחק.
ולכל מי ששנא, הראה אדישות, וסתם היה פרטנר נהדר למשחק (כי אני
אוהב לריב ולהתכסח לפעמים, אני מודה).
תודה לכולכם.
בלעדיכם, חיי... ובכן, לא יודע איך הם היו נראים, אבל אני כן
יודע איך הם נראים כרגע. ואמנם אני מודה שחיי הם לא משהו
להתגאות בו, אבל לפחות לא משעמם ויש הרבה אקשן, וזה מה חשוב
בסופו של יום.
והמון מזל טוב לכל מי שחוגג (ולכל מי שלא, כמובן) היום יום
הולדת. ולכל הקשתים באשר הם, כי היי- אנחנו נודניקים ומעצבנים,
אבל מקסימים, נחמדים, מלאי אהבת חיים ובאופן כללי מעצבנים
ומטריפי דעת. ואין עלינו (אבל יש מעלינו).