"רוץ ילד, רוץ!" אמרו לי ,
לא עצרתי לחשוב, לא שאלתי דבר,
"החיים הם מרוץ, אז רוץ!"
תמים, תמיד מאמין, יצאתי לרוץ,
עליהם לא ויתרתי, חבריי מלידה,
אני ושני חברים, התחלנו לרוץ...

השאלות באוויר לא שוקעות,
של מי המירוץ?
מהו קו הסיום והיכן?
אפשר לראותו מכאן?
במירוץ יש פרסים?
מתי עוצרים, שותים, אוכלים ונחים?

רצים, רצים, לא עוצרים, לא נחים.
חייבים להגיע, לאן?
לא יודעים,
רצים.

נתנו לי צידה ישנה ואמרו,
"הנה קח, יש פה חבילה,
זה של אביך, זה של אמך,
אל תשאל ילד, רוץ,
הזמן לא מחכה, כולם כבר בורחים,
רוץ, רוץ, רוץ!"

נתתי קצת לו, נתתי גם לה,
הם רצים איתי כבר שנים,
סוחבים מטענים שאספתי,
בדרך כולם מחלקים חבילות,
קח ותסחב, אל תשאל שאלות,
חבילות כבדות, לא שלנו.

רצים, רצים, לא עוצרים, לא נחים.
חייבים להגיע, לאן?
לא יודעים,
רצים.

היא מיואשת בקשה לעצור,
"די, אין לי כוח, מתי נעצור?
אפשר רגע לראות את הנוף?
להריח פרחים, להוריד חבילות?
אולי קצת נרקוד,
נשיר, נצחק, נתרגש?"

"לא עוצרים באמצע מרוץ,"
הוא אומר לה,
"אמרו לרוץ, אז רצים,
נתנו צידה, לא נאכזב אף אחד,
צריכים להמשיך,
כמו כולם."

רצים, רצים, לא עוצרים, לא נחים.
חייבים להגיע, לאן?
לא יודעים,
רצים.

"רגע", אמרתי, "חייבים לעצור!
אין פה מסלול וכלום לא ברור,
רצנו המון, כבד לי נורא,
כואבות הרגליים, החבילות לא שלי,
חייב לעצור, להבין,
לא טוב לנו ככה, חייבים לעצור."

מורידים חבילות, מורידים נעליים,
מתיישבים בצד הדרך,
פותחים את העיניים, מקשיבים בשלווה,
עברנו מרחק רב ללא מטרה,
נותנים לחושים להציף, נרגעים,
נותנים להמון שימשיכו בדרך.

הם רצים, הם רצים, לא עוצרים, לא נחים.
חייבים להגיע, לאן?
לא יודעים,
הם רצים.