אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בחוסר הצדק הבסיסי והנורא
ביותר שיש ליקום להציע. זה היה בכיתה ח' והייתה ילדה אחת
בכיתה. מנומשת, מתוקה כאבן חן. מילותיה תמיד היו במקום, כאילו
מנגנים על איזה מקצב מיוחד הבנוי רק לי. ובכל תו ליבי מתעקם.
אבל הייתה בעיה אחת קטנה אשר הבעירה עבורי במשך מה שהרגיש
כנצח, את כל הבתים והרחובות והמילים עליהם גדלתי. שרפה אותם על
המוקד ואותי איתם; נולדתי, בעל תווי פנים פחות נעימים. ויום
אחר יום התבשמתי בכאב צפייה בה מתענגת בקירבתם של אחרים,
שההבדלים ביני לבינם אשר מאפשרים נפלאות שכאלה לא היה תלוי
אפילו בקצת בי או בהם. אך אל נא תטעו, איני מגיע מזווית של
אוהב אלא מזווית של חושב. כמובן, אנשים מוצאים את דרכם אחת
לשני בכל מקרה. אך במובן היסודי והמשמעותי ביותר אי אפשר באמת
להכחיש עובדה פשוטה - כל תודעה מושפעת לחלוטין מדברים שלא
תלויים בה. והפרדוקס פה מצפצף אני יודע, הרי מה יהיה בתודעה אם
לא דברים חיצוניים? אך משום למה אני מרגיש כאילו יש לי באמת
נפש? כאילו רצונותיי וחשקיי באמת חשובים? אומר לכם זאת פה פעם
אחת, גם אם לא ארגיש (כפי שלעיתים קורה) אלחם. אוכיח שקיומי
באמת חשוב. ויש לי הגדרה ברורה וחד משמעית לרוע; מה שאדם לא
יכול לשנות. יש לי הגדרה ברורה וחד משמעית לטוב; כשאדם נלחם
לשנות. ובתוך כל זה נלחמתי. נגד תודעות הקורבנות בדיוק כמוני.
אם היקום לא ייתן לי את מה שהוא נתן לי לרצות לקבל אז אקח את
זה בכוח. עיניים קסומות כעומק כל הגלקסיה, ידיים רכות כעלי
כותנה על נפש, אשר צורתי מבחילה ואישיותי פגומה להם; אקח
ואשחית, אם לא תחת רגליי אז תחת מילותיי. כי מעולם לא באמת
אנסתי. אך ההגיון שלי לעולם יקבל זאת. זה נראה לי כמנגנון טרגי
אך בלתי נמנע של המאבק האנושי בטבע הדברים. הניסיון חסר הפשר
לקבע את קיומך ולהוכיח שהוא אינו שונה מגל סוחף אחר גל.

שום דבר לא מבחיל ושטותי כפי שהוא נראה בהתחלה, אלא תמיד טומן
בתוכו אמת עמוקה המתרחשת בגלל מפגשה של תודעה עם מציאות. הריני
מכריז בזאת על קריאה אחרונה לחופש לכולם: שהמכוערים של העולם
לא חייבים לבלות את זמנם בלרייר, שחסרי המזל יכולים ליצור
לעצמם את המזל..בחריתת משפט אחד לנפש נפשי נפשות ההולך נגד כל
המחשבות התמוהות והמחרידות שלי;
לאהוב הכל כל עת ובכל חלל