מתוך הסתם,
ממעמקי הריק העוטף,
הכאב מפלח את הדממה,
דמעה נקווית בזווית העין,
מתגלגלת מעצמה במורד הלחי,
הגרון נחנק והנשימה כבדה.

בשעות השקטות,
בלבד המעיק שמשחרר,
משקל הריק לא נותן מנוח,
עולו של הכלום לא מרפה
בתוך כאב הבדידות הנורא,
בחיפוש משמעות.

זה בא והולך,
הבנה שאין בה תועלת,
אין סיבה שאוכל להבין,
אין תירוץ שיוכל להכיל,
רק סדרות אירועים מקריים,
שעוברים על הגוף.

כל מה שיש זה עכשיו,
העבר כבר לא פה,
מי יודע מה צופן העתיד,
רק הבחירה עדיין נותרה,
קורצת אליי בפינה,
צוחקת מתוך המראה.

אוכל לקרוס בכאב הקורע,
לחפש משמעות חבויה,
או לבחור להיות בלי סיבה,
ליהנות מהרגע, לא לדאוג למחר דמיוני,
להביט בקלילות מתריסה,
לצרוח בריק הרועש ולצחוק לעולם.