המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של יצחק, כשנפטרה אימו קרולינה,
הייתה לא לחזור על הטעות שעשה עם אביו.
סמוך לאחר מות אביו נכנס יצחק לדירת המרתף בה התגורר האב לבדו.
התחושה הייתה מוזרה לא רק בגלל המוות הטרי אלא גם בגלל שהיה
בכך סוג של השלמה אחרי נתק של שנים. לא לבדו הוא נכנס לדירה כי
אם בלוויית סוחר גרוטאות. הסוחר בחן את תכולת הבית, הציע סכום
מגוחך תמורתה כפתח למשא ומתן והופתע מהסכמתו המיידית של יצחק.
יצחק אפילו לא טרח לספור את השטרות שהונחו בידו כי מבטו התמקד
בקירות הבית. עשרות תמונות היו תלויות עליהם שורות על גבי
שורות. כולן היו פרי יצירתו של האב ובכולן הופיעה דמות אחת.
אימו בצעירותה. ליצחק לא היה מושג שבכך עסק אביו בשנותיו
האחרונות מאחר והאב לא הפגין כל רצון לשמור על קשר עם יצחק
בנו. כשהיה יצחק נער בוגר, סמוך לפני שהתגייס לצבא, עזב האב את
הבית ועקר לאותה דירת מרתף בצידה השני של העיר. כשבא יצחק
לבקרו בראשונה, הזעיף האב פנים כלפיו ויצחק הבין שאינו רצוי
עוד שם. כך התפורר באחת הקשר שבין יצחק לאביו עד שהגיעה הידיעה
על מותו של האב.
מאז שרוקן סוחר הגרוטאות את הדירה ועד שיצחק הבין שטעה, עברו
כשבועיים ימים. דבר לא נותר ליצחק מאביו, שום שריד וזכר. וכי
מה יאמר לילדיו כשירצו לדעת מראה פניו של סבם? ואולי אימו
הייתה מעוניינת לשמור ולו רק תמונה אחת שלה פרי מכחולו של האב?
אלא שיצחק פעל בלהט הרגע, ללא שיקול דעת. כול שנותר אצלו מאביו
היו זיכרונות דהויים שבכולם נכח גם הדוד לאצי.
הדוד לאצי הייתה גרסתו ההונגרית של דודי שמחה מספר הילדים
הידוע. איש גדול, אדמוני מתולתל, השמח תמיד. הייתה לו שמחת
חיים יוצאת דופן בוודאי בהשוואה לחיי הוריו של יצחק קודם
שנתוודעו לדוד לאצי. עד אז שררה הקדרות במעונם. הם היו זוג
צעיר שהוכרע אפיים ארצה בידי העצב והצער שידעו "שם". בקושי
דיברו ביניהם ומעט המילים שהחליפו היו בטון של אדם העוצר עצמו
מלפרוץ בבכי. הם היו זוג ללא ילדים שהבילוי היחידי שהרשו לעצמם
היה הקונצרט השבועי ששודר ברדיו מדי שבת בבוקר. אז היו גוררים
צמד כסאות למול המכשיר הכבד, האבא היה מסובב בחרדת קודש את
הכפתור האחד, ממתין לנורה שתידלק בעינית ונשען לאחור. בהישמע
הצלילים הראשונים היה כל אחד מהם נוטל סיגריה מחפיסת ה"אסקוט"
הצהובה שביניהם, מצית, מאזין ונאנח. כובד הצער ששרר אז בחדר
יכול היה לרסק כול אדם. והשניים, איש בתורו, היו עוצמים
עיניים, נזכרים ונאנחים.
אבל אז חדר הדוד לאצי לחיי בני הזוג והכול השתנה. בעליצותו
הקלילה ובצחוקו הרועם הוא האיר באחת את חשכת הבית. בכול כמה
ימים היה הדוד לאצי מגיע למשחק קלפים סביב השולחן הקטן שבבית.
בכניסתו פנימה דומה היה שתזמורת שלימה באה עימו. קולות
והעוויות, תנועות ידיים ותרועות שמחה. ואז היו השלושה מתיישבים
סביב השולחן למשחק שתחילתו בדממת בית קברות וסיומו בצהלות
קרנבל של המנצח מבין השלושה. בעקבות  הצלחת משחקי הקלפים החלו
השלושה יוצאים מן הבית לבילויים של ממש. סרט קולנוע בכול שבוע.
הצגת תיאטרון כשנזדמנה לעיר הקטנה, נשף פורים ונשף סילבסטר
ונשף סתם ללא סיבה מיוחדת. הדוד לאצי הצליח בקסמיו להפיח חיים
בעורקים שנסתמו מפיח משרפות, הוא ניקה וקירצף עד שקרולינה החלה
רואה בעיני רוחה שמלות קלילות מבדים צבעוניים במקום כותנות
הפסים מ"שם" והאב הבין שמותר גם לשמוח. שנתיים מאוחר יותר בא
יצחק לאוויר העולם ושמחת השלושה המריאה לגבהים חדשים. הילד
קיבל את הדוד לאצי כחלק בלתי נפרד מן המשפחה. למעשה, בעבור
יצחק היה הדוד לאצי בן המשפחה היחיד מלבד הוריו כמובן. לכן לא
ראה יצחק כל פסול בכך שהדוד לאצי ליווה את כול תהליך גידולו
וגדילתו. מסיבה בגן, הדוד לאצי שם. טקס בבית הספר העירוני. גם
הדוד לאצי מוחה כפיים בשורת ההורים. כול שבת בבוקר היה הדוד
לאצי מגיע לבית המשפחה ומכריז: היום יצאו לרחוץ בים, או, היום
יצאו לפיקניק בחיק הטבע. בכול זכרון ילדות של יצחק ניצב לו גם
הדוד לאצי ברקע. אבל למעשה, הדוד לאצי, לא היה באמת דוד וגם לא
לאצי.
בשנים שאחרי המלחמה, נתפס השם אדולף כמתייחס לשטן עצמו. הוא
עורר רתיעה. לא ראוי היה לחסות  בצילו. לפיכך הקפיד כל אדולף
יהודי, להסתתר מאחורי כינוי או שם חיבה בניסיון להיטהר מן
השרץ. מסיבה זו מצא לנכון ההונגרי השמח לאמץ לעצמו שם סתמי,
רחוק ככול הניתן משמו האמיתי שאותו אסור להזכיר. למה דווקא
לאצי? את זה מעולם יצחק לא שאל.
ולענין הדוד, מסתבר שתחושת משפחתיות היא צורך אנושי טבעי. ממש
כמו חיבוק ומזון. אותם שרידים עלובים  חיפשו בנרות קשרים
משפחתיים בניסיון להחיות את העבר שאיננו. וכגודל השבר שחוו כך
היו נכונים להתפשר. משלא מצאו שריד לתא משפחתי קרוב, תרו אחר
הרחוק. משלא נמצא להם שביב של קרבת דם ישירה הסתפקו גם בקשרי
משפחה עקיפים, עקלקלים ורחוקים כמו בן דוד מדרגה שנייה או בן
אח של גיס. כשגם תעלולים גנאולוגיים לא סייעו, היו שדימו לראות
קרוב משפחה גם במי שרק הכיר קרובים אמיתיים שלהם או מי שמוצאו
היה מסביבת הולדתם. הוריו של יצחק ראו עצמם כברי מזל על שמצאו
אדם הדובר את הניב המיוחד של איזור מוצאם בהונגריה ולפי הגיון
אותם ימים, די היה בכך כדי להופכו לקרוב משפחה. ו"דוד" הוא השם
המתאים לכך. מצד אחד יש בו משום הכרזה על קירבה. מצד שני, אין
בו התחייבות לדיוק בסוג הקירבה שהרי דוד יכול להיות כל אדם
מבוגר. כך זכה יצחק בדוד מן ההפקר.
טובים ושמחים היו חיי יצחק והוריו עם הדוד לאצי. אלא שזה
האחרון, במין סוג של בדיחה שרק הוא מסוגל לה, צנח ומת באחד
הימים. כך לפתע פתאום. הוא נקבר בגשם שוטף שניקה כול פירור
מהעליזות שפיזר בעודו בחיים. קרולינה בכתה כמו שיצחק לא ראה
אותה בוכה מעולם והאבא ניסה לכבוש צערו מאחורי משקפיים כהים.
כששבו הביתה דומה היה שהביאו עימם מבית הקברות את התוגה הכבדה
של פעם. שוב חזרה השתיקה להאפיר את הקירות, מרצפות כבדות של
עצב כופפו את רוחם של  בני הבית. האב החל מצייר בשתיקה את נופי
עיירתו שאיננה וקרולינה בהתה בחלון בציפיית סרק לשובו של הדוד
לאצי.
כעבור כמה שנים, ויצחק כבר נער בוגר, הופרה לפתע השתיקה שבבית.
היה זה ריב שהתנהל בלחישות עצורות, מאחורי דלת סגורה. את תוכן
המילים יצחק לא הבין אך ראה את אביו אורז את כליו ועוזב לתמיד.
כמה שנים אחר כך מת בודד ורחוק מלב.
ועכשיו קרולינה אימו נפטרה.
לדירתה נכנס יצחק לבדו. בלי אף סוחר גרוטאות לצידו. הוא ריכז
את חפציה בערימה גדולה ופשפש וסרק ודפדף ועיין ולא נתן לאף
מסמך לחמוק מעיניו. הוא לא בא ללמוד אלא לגלות. והוא ידע בדיוק
את מה הוא מחפש. אלבום תמונות עם כריכה דמויית עור מפלסטיק
תכול, שדפיו עשויים קרטון שחור גס והתמונות נתונות בתוך לבבות
שקופים. פעם בטעות ראה את אימו מעיינת באלבום אך היא מיהרה
להסתירו מפניו. בכוננית הספרים שבסלון לא מצא את האלבום. גם לא
על המדף שבחד השינה. לרגע אמר נואש אך אז נזכר שפעם קרא כי אדם
מחביא את סודותיו הכמוסים בקרבת ליבו. הוא העיף מבט נוסף בחדר
השינה ומבטו נח על השידה הקטנה שליד המיטה. יצחק פתח את מגירת
השידה. זו ניסתה להתעקש ונתקעה בדרך אך הוא סגר ופתח שנית ונשם
לרווחה כשראה את האלבום התכול מונח במגירה, נכון להתמסר.
יצחק הוציא את האלבום בזהירות כדי שאף תמונה לא תיפול מתוכו.
הוא הניח את האלבום על המיטה, כרע לצידה והחל מעלעל. הוא התעקש
עם כל דף רק כדי לגלות שרובו ריק. רק תמונה אחת הייתה בו. בדף
האחרון הייתה מודבקת תמונה של אימו הצעירה מחבקת אותו והוא
גדול ומתולתל. יצחק לא הבין לאן נעלמו שאר התמונות אם היו אי
פעם כאלה באלבום. הוא סגר את האלבום והניחו על אחת הערימות
שגיבב בסלון. אין יותר סודות בבית הזה, חשב לעצמו, מחר יקרא
לסוחר הגרוטאות.
בלילה התקשה יצחק להירדם. משהו טרד את מנוחתו אלא שהוא לא
הצליח להבין מה בדיוק מפריע לו. הוא שיחזר במחשבותיו שוב ושוב
את אירועי היום ללא הצלחה. לקראת אור ראשון נרדם ואפילו הרוויח
מפגש עם אימו בחלום שבו היא חזרה שוב ושוב על השם יצחק במבט רב
משמעות.  
כשהתעורר מן החלום, התמקדו מחשבותיו בתמונה הבודדת שבאלבום.
ואז הוא הבין. אימו שבתמונה צעירה מדי בהשוואה למראהו הבוגר
שבתמונה. עכשיו, כשקרני השמש הראשונות מפציעות מבעד לעננים
נתגבשה ההבנה. לא יצחק הוא זה המחובק שם אלא בן דמותו. אין ספק
שזהו הדוד לאצי. רק עתה שם יצחק לב לדמיון החיצוני שבינו לבין
הדוד לאצי. לשניהם מראה פנים כמעט זהה. הוא לא הבין איך לא
הבחין בכך עד כה. ובתמונה, הדוד לאצי ואימא קרולינה נראים כל
כך צעירים ו...כן, מאוהבים. עכשיו גם הבין את פשרו של הריב
בגללו עזב האב את הבית. ועל הריב שביניהם יכול היה הדוד לאצי
להשקיף מן השמיים, להביט ולצחוק בקול רועם.
מאוחר יותר באותו היום, נזכר יצחק בחלום. האם יש משהו שמסתתר
בשם "יצחק", הוא שאל את עצמו. באיזה צחוק המדובר? הוא הרהר בשם
"יצחק", הפך בו והפך בו עד שהבין את כתב החידה שהותירה אימו
אחריה. האות  צ' מקורה בלאצי. ה- ק' בקרולינה. האות י' משותפת
לשניהם. ומה נותר? החטא.

(הבהרה: הסיפור והדמויות שבו, הם פרי דמיונו של המחבר. כל קשר
בינו למציאות מקרי בהחלט)