משום מה מעולם לא הצלחתי להביט בעינייה מעבר ל-3 שניות. בדיוק.
הייתה הרגשה כאילו היא בולעת אותי, כאילו אני נשאב. אבל זה גם
ההרגשה שלי עכשיו. בעצם, אני חושב שזה כי הייתה לי תחושה שאם
תביט מספיק טוב שבריריותי תיחשף ותתנפץ. זה לא שאני מאמין
שהנשמה מסתתרת בעיניים או משהו כזה, אך היא יכולה לשים לב
לאיזו זווית של מבט, של זיכרון שלא מפסיק לשוטט שם בקשתית. לא
שאני מודאג מכך, אבל בדיוק בשביל זה המציאו את השפה. כדי שלא
נצטרך להביט אחד לשנייה בעיניים ולהבין כך; זה יותר מדויק,
נכון, יותר עמוק, אמת. אך נשמות היו קורסות, כך לפחות נסיוני
מלמד. היה בזה גם מין הנוסטלגיה. הייתה לה תמונה כזאת במגירה
מהילדות ברוסיה, ועינייה - עינייה היו בדיוק אותו הדבר. כאילו
כל המרחק, והזמן, והשלג שיש שם מאחוריה בתמונה..הייתי מביט
בתמונה והייתי עף למרחקים. איתה יכולתי להתעמק בעיניים כפי שלא
יכולתי בשום דרך אחרת. כוחות הטבע האיתנים: מים, רוחות סוערות,
אש..נפלו לעינייך ונדמה שגם לנצח. ובכל פעם שעצמת אותן עוד רגע
שאבד אל התופת.

זה רק המחשבות שלי בדיעבד, על למה מעולם לא הצלחתי להסתכל לה
בעיניים למשך יותר מכמה רגעים.