הייתי עץ, הייתי גם חרוב,
שוחה בימים העמוקים, מטפס על הלילות הגבוהים
אבל היום אני ניצן קטן ברוח,
מצפה לקרן שמש טובה,
שתבוא ואליי תפציע,
אפילו בלי מטרה

אני לא נכנע לגחמות האבן,
גחמות האבן והעץ המת יכולות להישאר עם עצמם
אני מתפתח, ואני איתי, וכל מה שסביב לי,
כי אין ברירה, גם אם אין מטרה

אני נאנק ולבי כואב וזיכרונות מצפון וחרטה מפכים גלים שחורים
בנפשי
וגם הפגיעות שנפגעתי, והטעויות שעשו לי, ומי שהתנכל לי, גם אם
ידעתי או לא
אין לי ברירה, אלא לעמוד מול השמיים הנקיים, ולשיר שוב כמו כל
פעם מהתחלה
יש אנשים שמראים לי את הדרך, ואני נותן להם להוביל, גם עם
הסיכוי שאולי הם שוגים
אבל לא מצאתי מורי דרך טובים יותר, ואולי באמת אני צריך, כי
המצב די קקי,
אבל לעומת זאת יש הרבה להודות, ויחסית לאבנים אני יותר דומה
לפרפרים

כי הקול הרע תמיד ילחש שאין טעם, ויוביל אותך לבור באדמה
הוא יגיד שכולם צודקים כשהם אומרים שזה שטויות,
ויש להקשיב לאנשים הגיוניים, כלומר טיפשים או רובוטים,
או כאלה שיש להם אינטרס להטביע את כולם כדי שהם יצופו מעליהם
אבל אני נותן צ'אנס גם להוזים, כי כל פורצי הדרך המוסכמים על
כולם היו פעם הוזים,
ואין לי מספיק זמן חיים ומספיק אורך רוח לחכות ולגלות מי צודק
ומי לא,
כי עד אז אהיה אבן
אז אני בודק, ולא מבטל בקלות, ומקשיב לטיעונים שלהם למה כן,
ולאנשים שהיו שם,
שרובם לא הסכימו לספר
אם אני לא שם, אני צריך למצוא דרך, ולא לחכות שהרוח תישא אותי,
או שקסם יתרחש
כי בעצם יש קסם, ואני מחולל אותו, אחרי שאני בוחר בו

אנשים לא חכמים כמו שהם נראים, ואפילו גאונים ומומחים טועים
החיים מהתלים בהם ובנו, ולא תמיד יש לנו על קצה הלשון את
התשובה הנכונה
אבל אם מקשיבים, אם מתעקשים, אם מבהירים צבעים אפלים,
אפשר לראות קצת אור בוקע מהחשכה, וללכת בעקבותיו.