חיים שלי, מה עשית לי,
קברת אותי ליד החצר תחת עץ הברוש
שמיים שלי, מה עשיתם לי,
הפכתם אותי דומה יותר לאפר מאשר לזכוכית
וכל היום אני מחפשת את האיש ש -
לימד אותי להתקשר אל הבריאה
הוא שוכן במבואות הכפר, ליד עץ הנדנדה
ידיי עטופות סבל, ואין לי מנוחה

אנשים-עכבישים מסתתרים בכל פינה,
אין להם תקנה
הם אוכלים קונפטי,
הם אחוזים אימה
בלתי אם הגעתי למקומות לא לי בשביל החלב
מצמצמת את עצמי לנקודה בחלל למען רווחת הכלל,
האם אלו הכוחות שנועדו לי?

הם זורמים כמו צדפים על פני גלים עצלים
משתרשים ברוח,
מביעים נקודות כאב זעירות של התנזרות מחיי שפע
אני מצילה על עיניי בידי כנגד השמש,
רואה זהרוריים של אהבה שבורה מנצנצים במרחב
אני הולכת לשם
רגליי סוחבות אותי, יחפה ואבלה
אני הולכת למצוא את עצמיותי ששכחתי מזמן
בעיניי דמעות אבל, דמעות שמחה, חסד, כאב ואהבה,
אני רוצה! אני רוצה!
יש לי את כל הסיבות שבעולם ללכת אל הנהר הסוער,
ולנסות לחצות אותו, כדי להגיע לצד השני
אני לא אוותר הפעם, אני אלך עד הסוף
גביעים בהם יצקתי את האהבה,
הסבון והדמעות, הצחוק והבכי,
אני לא רוצה לבכות עוד
אני רוצה את עצמי

האם זהו הסוף, או ש-מה התחלה?
האם זו התחלה חדשה שבאה אחרי הסוף
נברתי במעמקי אוצרות אבודים, העלתי חלודה רקובה
דמעות לא יכשירוני ללילות אבודים,
דמעות יצילוני
ככנפיי דימיון מתעתע על כנפיי השכינה,
בו בוערת היצירה
זאת ביקשתי ולא עוד,
כל מה שהיה לי,
במשך אלפי שנה
רק אני יודעת את כאב הנתינה ללא תמורה
רק אני יודעת איך אבן מרגישה
וזהו מסע שאין לו סוף

אז באתי, הנה אני כאן, אני מוכנה
למדוני, ברכותיי,
ואשיב לכם בתמורה.