בין הקומה החמישית לרביעית המעלית קיפצה קלות מעלה מטה ואז
נעצרה. הייתה זו מעלית מודרנית שהותקנה במסגרת השיפוץ המקיף
שעבר הבניין בשנה שעברה. לו הייתה זו מעלית מתוצרת זרה, אפשר
שנוסעי המעלית היו יכולים לצקצק בלשונם ולהעלות על נס את
עליונות התוצרת המקומית, אלא שבראש לוח הפקדים צוין בהבלטה כי
מעלית זו היא פאר תוצרת חברת המעליות הלאומית של צרפת.
הם היו ארבעה במעלית התקועה. ג'ון, פול, ז'ורז' ורינגו. מעולם
לא החליפו מילה ביניהם. הם הביטו במבוכה זה בזה וקיוו שפעילות
המעלית תחודש לפני שייאלצו לנקוט בנוהל ההיכרות המנומסת. דקה
עמדו לבלי נוע ואז נקט רינגו יוזמה ולחץ על כפתור החירום האדום
שבתחתית לוח הפקדים. הוא לחץ שוב ושוב ושום אזעקה לא נשמעה.
האחרים ניסו להתעלם מתנועותיו העצבניות תוך שהם מביטים במבט
מעורפל לצדדים ולמנורה שבתקרת המעלית.
לא הייתה זו המעלית היחידה שנתקעה אותו בוקר בפריז. כמו בכול
בוקר, היו עוד כמה תקלות מעלית באזורים שונים ברחבי הבירה, אך
רק מעלית זו תזכה בקרוב בפרסום עולמי מפוקפק. שעה מאוחר יותר,
יתארו אותה כתבי טלוויזיה נרגשים. למחרת בבוקר יוכל כול צרפתי
לקרוא עליה בעודו טובל קרע באגט בכוס הקפה שלו.
בשעה 07:17 נקלטה במרכז התפעול של חברת המעליות הלחיצה על
כפתור החירום. נוסעי המעלית לא ידעו זאת, אך את צליל האזעקה
הקולני של פעם החליפו אותות אלקטרוניים ששייטו במהירות האור מן
המשדר שבלוח הפקדים במעלית על פני רשת האינטרנט היישר אל מרכז
התפעול של חברת המעליות. דקה מאוחר יותר כבר שודרה ממרכז
התפעול הוראת ביצוע לטכנאי ברובע השכן לסור לרובע ה- 11 לרחוב
רישאר לנואר 137 . הטכנאי יגיע לבניין הנושק לכיכר הבסטיליה
בשעה 07:52, מאוחר מדי מבחינתם של ארבעת הנוסעים.
אם כך, המעלית נתקעה, דקה חלפה, רינגו לחץ על כפתור החירום כמה
פעמים וכעבור דקה נוספת, האור כבה וחושך השתרר במעלית. כולכם
הרי מכירים את אותה תחושת אין אונים וחוסר המזל כשנתקעים
במעלית ללא יכולת חילוץ עצמית. הרי גם אתם עברתם חוויה דומה
בעבר. אם כך, בודאי גם תזכרו את אותה מועקה כבדה שאפפה אתכם
כשכבה האור. ובחושך, המחשבות נוטות לעצמאות והן ממהרות לצוף
ולעלות על גלי התודעה כי הרי המעלית תקועה אבל המוח לא. כך
בדיוק קרה גם לארבעת המופלאים שבמעלית השובתת ברישאר לנואר
137.
נקודת המוצא של כל הארבעה הייתה זהה. אני תקוע. מכאן התפצלו
דרכי מחשבותיהם לארבע רוחות שמיים.
ג'ון שהיה אנגלי במוצאו הרהר כמה סמלי שהמעלית המיועדת להביאו
לעבודה, נתקעת. שהרי לא רק המעלית תקועה, גם הוא עצמו. הוא
תקוע בארץ המחורבנת הזו, שבה כול התנועה מתנהלת במהופך,
התקשורת הבינאישית בשפה האנגלית מקרטעת כמו ה- wi-fi בבניין
המקולל הזה, שאין בה אפילו מקום אחד שמגיש סקונ'ס עם ריבה
וקצפת או איזה שפרד'ס פאי ראוי לשמו. הוא תקוע כאן כבר חצי שנה
מבלי שהצליח להקים את הסניף הראשון מעבר לתעלה של המפעל
המשפחתי לחלקי החילוף שהקים אביו . והוא בכלל לא רצה לבוא
לכאן. כמה התחנן בפני האבא שישלח את ג'ף במקומו לפריז, אבל
האבא התעקש. "אני צריך את ג'ף לידי" אמר האבא והרים מחדש ענן
של קנאה שנדמה היה ששקע עם השנים. "ג'ף מבין בחלקי חילוף ואתה
באשראי בנקאי" המשיך האב והסביר. אלא שחרף כל מאמציו מול מנהלי
הבנקים המסחריים בפריז, עדיין לא הצליח לבסס קו אשראי ראוי
לשמו. ובלעדי אשראי הסניף לא יקום. ומרג'ורי? כבר שלושה חודשים
שלא היה איתה. יכול היה לקחת רכבת מהירה ולהיות בויקטוריה
סטיישן בתוך שעתיים ועוד חצי שעה בטיוב עד הבית, אבל הוא התעצל
לעשות זאת. והיא לא לחצה. ואולי לא עצלות הייתה כאן אלא תרגולת
מקדימה של היפרדות. הרי זה מכבר הרגיש שחיי הנישואין שלהם
תקועים כמו המעלית הזו. הרגש אבד. חייהם המשותפים הפכו
לשיעמומון אחד מתמשך. גם כשנפגשו עם מעט החברים שעוד נותרו להם
חש כמקל בגלגלי השיחה. כמי שלא תורם במאום להחייאתה. כמי שתוקע
אותה בשתיקתו.
כשנזכר בחייו עם מרג'ורי החל להזיע. תחילה בעורף, אחר כך בבתי
השחי ואז במורד רגליו. הזיעה ברגליו התגברה עד כי חשב שנפרצו
סוגריו, אך לא. הוא היה בטוח שלפחות בעניין זה הוא עדיין שולט
ואינו תקוע עם חיתול כאחד מאותם זקנים נטולי שיניים במחלקה
הסיעודית שבה מרג'ורי עובדת. ואולי דווקא היה עדיף שיהיה לו
חיתול כי הוא ממש מרגיש את הלחות הנאספת בנעליו. לו היה האור
פועל יכול היה לבחון את מצב נעליו, אבל אפילו לתאורה פשוטה לא
יכולים לדאוג המהנדסים בארץ הזו. ברגע זה נגעה כתפו בטעות
בכתפו של פול. ג'ון לא ידע במי נגע ולכן לא התנצל.
פול יכול היה להתנצל באותה מידה. אבל לא היה לו על מה. הוא
שיער שנגע בטעות בשכן האנגלי, אבל בגלל החושך לא יכול היה
להיות בטוח. ברור היה לו שלו הייתה כתפו נוגעת בטעות בכתף
צרפתית מיד הייתה מגיעה התנצלות הדדית, אבל מהאנגלי הוא לא
ציפה לכלום. מעולם לא החליפו מילה, הגם שהיו חולפים לעיתים זה
על פניו של זה. האנגלי תמיד היה עם איזה סלולארי התקוע לו
באוזן ושיחה קולנית בשפה האנגלית שממנה יכול היה פול ללמוד על
מוצאו של השכן. "איזה מֶרְד להיתקע עם האנגלי במעלית" הוא חשב
לעצמו "סנוב שכזה. שנים היינו תקועים איתם בשוק המשותף. כמה
טוב שהחליטו להתנתק. רק שלא יתחרטו. ככה מפעלים יעברו מהאי
ליבשת, ייפתחו מקומות עבודה חדשים והסיכוי שלי למצוא עבודה, רק
יגדל". עשר שנים חלפו מאז סיים פול את לימודיו האקדמיים
בפוליטכניון. כשהוסמך להיות מהנדס כימיה לא העלה על דעתו עשר
שנים של אבטלה, של חיים על קצבת סעד ממשלתית והעברות חודשיות
מהוריו. עשר שנים שהוא תקוע כמו המעלית הזו בעליית הגג המעופשת
שלו. פעם חשב שהוא בר מזל על שיש לו את אנג'ליק ואת ז'ורז'.
אנג'ליק הייתה סטודנטית מאפריקה ששכרה חדר אצל הזקנה שבקומה
השנייה. הייתה לאנג'ליק גזרה מרהיבה ועור בגוון קקאו. היא
הייתה בודדה כמוהו ובמהלך אחד החורפים הקרים אפילו הכניסה אותו
למיטתה. אבל אז הגיע האביב ואנג'ליק פרחה למקום אחר. וז'ורז'?
בדיוק כמו המעלית, גם הוא נתקע אצלו. ז'ורז' היה כלב רחוב
שהתברך במבט עגמומי. פעם אנג'ליק אספה אותו אליה וכעבור שבועות
ספורים שאלה את פול במבט מתחנחן אם יסכים לטפל בו במקומה. פול
לא העיז לסרב לה. אולי קיווה לצבור בדרך זו עוד נקודה לטובתו
אצלה. אבל היא עזבה והוא נתקע עם הכלב שחייב לצאת לטיול בכול
בוקר וערב, ולא משנה כמה קר וקפוא בחוץ.
את ז'ורז' החושך במעלית לא הפחיד. הוא רק גרם לו להיזכר בזמנים
אחרים, לא טובים, אותם ימים נוראים בהם היה כלוא במכלאת הכלבים
העירונית שבסן דֶני. שבועיים בלבד היה שם אחרי שנלכד משוטט שלא
באשמתו. את המשפחה שזנחה אותו הצליח למחוק מזכרונו אך את תקופת
האימים במחנה המעצר סן דני אינו שוכח. כלובים צרים. רצפת בטון
קפואה. מזון דל. ותאורת חשמל שהייתה נסגרת בכול יום בחמש אחר
הצהריים עד למחרת בבוקר. הוא היה מתכרבל לתוך עצמו בפינת הכלוב
מנסה לשמר את חום גופו במטרה להגיע בחיים ליום המחרת. אט אט
החל הייאוש משתלט עליו. העצב שיתק אותו. במקום לחכות לאור
הבוקר החל מייחל לחושך הגדול שיגאל אותו מייסוריו. אבל אז פרצה
השריפה והעובדים מיהרו לפתוח את הכלובים בטרם נמלטו בעצמם מן
האש. הוא ניצל את ההזדמנות ובכוחות שלא ידע שיש לו, זינק קדימה
ולא הפסיק לרוץ עד שחדל להריח את ריח השרוף והחל רואה נוף חדש
של נהר גדול, עצים מוריקים וגברים ונשים בלבוש מהודר נעים
באיטיות נעימה. הוא ניסה להתקרב למשפחות עם ילדים בתקווה שאחד
מהם יתחנן בפני הוריו לקחתו עימם אבל לבסוף פגש מבטו בזוג
עיניים גדולות של בחורה כהה, שהרימה אותו בעדינות לחיקה. עיניה
היו כה שחורות עד שרק האפילה המוחלטת שבמעלית מזכירה לו אותן
עכשיו. הוא נזכר איך התאהב בהליכותיה הרכות וקיווה להישאר אצלה
לנצח אבל היא שברה את ליבו כשהעבירה אותו לעצלן הצעיר שבעליית
הגג. לא פעם קרה שאותו בחור איחר להוציאו לטיול והוא נאלץ
להשתין על ערימת סמרטוטים שליד הדלי שבמקלחת. כן, פעם יכול היה
להתאפק יותר. אבל כעת? כמעט ולא. הנה, מי יודע כמה זמן הם
במקום החשוך הזה והוא נאלץ להשתין עכשיו על רגלו של האיש העומד
ליד פול. איזה מזל, אחרת יכול היה להתפוצץ.
רביעי במעלית היה רינגו. כמו כול רינגו, גם לרינגו זה יש שם
רשמי. מחמוד מוסטפא אם אתם מתעקשים לדעת. אבל בשם המקורי שלו
מכירה אותו רק אימו. וארבעת אחיו. וגם הזקנים בכפר הולדתו
באלג'יר. כפר קטן כמעט כמו המעלית הזו שבה הוא תקוע עכשיו. את
השם רינגו הדביקו לו חבריו לתא המחתרתי שליד המסגד הגדול
בבריסל. הם שמו לב שהוא מקפיד לנסוע בדרכים עוקפות, בכבישי
טבעת - רינג, ומכאן קצרה הייתה הדרך עד לכינויו רינגו. בעזרת
אללה הוא ישתחרר ויצא מהמעלית כמו שהצליח להיחלץ מהכפר העלוב
שלו. הוא לחץ שוב ושוב על כפתור החירום האדום אך לשווא. שום
עזרה לא באה והאור כבה. החושך במעלית הזכיר לו את החדר האפל
אליו הוכנס בבריסל. הוא הרגיש שיש בחדר עוד אדם אבל לא יכול
היה לראותו, וטוב שכך לטובת המידור. ואותו אדם ציווה עליו
להגיע לפריז, לדירה ברחוב רישאר לנואר. ואותו אדם דיבר איתו על
מסירות הנפש וחובת הג'יהאד והוא, רינגו, חש התעלות שכמוה לא חש
מעולם. והוא נזכר איך הגיע לדירה, ואיך הסבירו לו את מהות
המשימה ואיך שלחו אותו לסיור מקדים  בכיכר הבסטיליה כדי
להתוודע לזירה, ואיך בחושך, שוב בחושך, חמק לתוך המסגד הראשי
בפריז לתפילת היטהרות, ואיך חזר לדירה ואיך אום מחמיד הרכיבה
עליו את הוסט עם המטען ואיך כיוונה את השעון. והנה עכשיו הוא
במעלית החשוכה במסדרון המוביל לקראת גן העדן והבתולות הממתינות
רק לו. וכל המחשבות הללו חלפו במוחו כהרף עין עד שנזכר שאסור
לו להתפוצץ כאן במעלית. וכי את מי יהרוג? שני גברים וכלב? הרי
ייעודו היה להתפוצץ בלב ההמון שבכיכר הבסטיליה. הרי נשבע ליטול
חייהם של המוני כופרים ומה יצא מכל המאמץ של התא בבריסל והתא
בפריז והנכונות שלו להקריב את חייו? כלב ושני גברים. איזו
בושה. לא שבעים בתולות יקבלו את פניו בגן העדן אלא שבעים עיזים
רזות, רעות עיניים מהסוג המשוטט בשממה המדברית  שליד כפרו. הוא
חייב לנסות לפרק את המטען. אבל איך יעשה זאת בחושך?. אפילו אום
מחמיד לא הייתה יכולה לבצע זאת בעיניים עצומות. בחסות האפילה
הוא פתח את מעילו והחל ממשש את המטען שבכיסי הוסט. הוא מצא את
החוטים ואצבעותיו החלו מגששות דרכן בחיפוש אחר מרכזיית החיבור.
ריח עז של שתן עלה באפו והוא ניסה לרכז את כל תשומת ליבו בקצות
אצבעות ידיו. הוא חש בריבוע המתכת של הגוש המחבר. שלושה חוטי
חשמל דקים מהצד האחד. שלושה חוטים מן הצד האחר. לו רק היה יכול
לראות את צבעי החוטים. אם ינתק את החוט הנכון, רק חוט אחד,
המטען ינוטרל. אם ינתק את החוט הלא נכון, משימתו הקדושה תיכשל.
הוא נשא תפילה חרישית לאללה שינחה אותו בדרך הנכונה, ואז יחזור
לדירה ואום מחמיד תרכיב הכול מחדש. מה הסיכוי? אחד לשש. לא
גבוה. הוא עצר את נשימתו, בחר חוט אחד ומשך.