[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מי האחרון פה. אתה? כן. אז אתה 275. כן. אוקיי אני אחריך. אחרי
עשר דקות בהן טיפלו רק בשלושה אנשים אני אומרת ל275 ול277 שאני
הולכת וחוזרת. 277 מזכיר לי שכאן לא קופת חולים. אם מפספסים
תור לוקחים מספר חדש. הוא חושב שאני לא יודעת. אני מכירה
מצויין את המקום הזה. אני לוקחת את הזמן יוצאת ומזמינה אמריקנו
עם חלב סויה חם. כשאני חוזרת אחרי כמעט עשרים דקות, התור התקדם
מעט ו196 עכשיו בפנים. לא ממש זז אני זורקת לחלל. הנהוני הסכמה
ויאוש מוחזרים אלי כהד. אני מוצאת מקום ישיבה על ספסל צדדי.
אישה כבת 65 מזיזה מעט את תיקה לטובתי. אני מודה לה. היא
מחזירה לי שתיקה. לא נראה לי שזה היום שלה.
אני מוציאה את הלפטופ, פותחת את המסמך ועוברת עליו. משתדלת
לזכור הכל בעל פה. כשאני משננת יש לי מן הרגל כזה - לעצום
עיניים, להרים את הסנטר בארבעים וחמש מעלות ולהתנדנד בעדינות
כמו בתפילה. אני חוזרת בראש על כל הנקודות ושמחה לגלות שהכל
יושב כמו שצריך.           205 בפנים. אני נושמת על מנת להרגיע
את קוצר הרוח שמתחיל להרעיד לי את הירכיים. אקטיזיה קוראים
לזה.
מחליטה לקום ולעשות עוד סיבוב. נכנסת רגע לשרותים ושמה לב שיש
בהם צינור לשטיפה. חידוש מרענן. אני קופצת על הרעיון ומחליטה
לאונן עם זרם המיים. מרפדת היטב את מושב האסלה, כובשת צחוק
גדול, גומרת בשקט ויוצאת מחוייכת. חוזרת לאולם והספרות באדום
הן 211. שוב לא התכוננתי ל"לפחות חצי יום תור" וחוסר השקט שלי
עם איבוד הסבלנות מתחיל לתת אותותיו.
אני חוזרת לשנן, הניעות שלי מתגברות מעט. כשאני פוקחת עיניים
אני רואה עדיין את 211. שבעים ושש פחות אחת עשרה. ששים וחמישה
איש. אני פולטת אנחה גדולה ומחפשת עיניים ידידותיות. אין. כל
אחד כל כך עסוק בעצמו. מבלי להרים ראש, זו עם התיק שואלת אם
גמרתי להתפלל. בערך אני עונה לה בנימה מעט גסה ומיד מבקשת
סליחה. המתנות כאלה מוציאות אותי מדעתי.
אני מתבוננת באחרים. כמה שקט. גברים, נשים, זוגות מכל הסוגים
ובכל הגילאים. ההתבוננות הזו מחזירה אותי לתא השרותים. מחליטה
לא לחזור לתור לפני עשר אורגזמות. אני עומדת מול המראה
ומתבוננת בי. מדקלמת בקול שקט את הטקסט וממש מבסוטה. קולח,
רהוט. ממש טוב. מרוצה מעצמי אני נכנסת לאותו תא, מרפדת את
המושב לוקחת את הצינור ומכוונת. לריכוז הזה יש תחושה מתוקה.
עצירת הנשימה בשניות שלפני ההתכווצויות מבטיחה שמחה גדולה
לגוף. כמו זריקת הרגעה. אני גומרת ברצף די מהר ארבע פעמים ואז
אני שומעת צעדים. אני מייצרת קולות שקטים, מורידה מעט מים
ומחכה עד שהגברת שנכנסה תצא. יש לי עוד שש. מחליטה לספור
אריחים בזמן שהגוף מתרכז ועוד שתיים מגיעות ברצף. חמישים וששה
אריחים.
נכנסות שתיים מפטפטות. אני מבינה שהגיעו עוד שני פקידים ו242
בפנים. כשהן בתאים, אני מצליחה לגמור עוד פעם אחת בזמן שהן
מורידות מיים. שלושים וארבעה אנשים לפני. מישהי דופקת על הדלת
שלי ואני עונה תפוס. עוד שלוש ואני גומרת.
אין מצב שהפעם אני מפספסת את התור ואני רוצה גם להשלים את העשר
שקבעתי עם עצמי. האמונות הפרטיות האלה. התחרויות עם הזמן,
הצ'ופרים שאני נותנת לעצמי כשאני עומדת במשימות. אני לוקחת
שאיפה, מחליטה לא להתחשב יותר במי שנכנסת ולא במפלס הנמוך של
הכנרת. לוחצת על ידית הצינור ולא מפסיקה עד להשגת המטרה.
מטורפת על כל הראש אני אומרת לעצמי ויוצאת החוצה ממש במהירות.
מה אגיד לדבורה. מיד כשאני נכנסת לאולם אני רואה באדום את 276
מתחלף ל277 ואת הבחור מהתור ניגש לפקידה. זה תורי אני צועקת
תוך כדי ריצה בספרינט מטורף ואומרת לשניהם שהייתי בשרותים. הם
מסתכלים זה בזה והבחור אומר אוקיי ולוקח כמה צעדים לאחור - אני
מסדירה את הנשימה אומרת לו תודה רבה והפקידה מחכה שאפנה אליה.
יש לי בלק אאוט. אני לא זוכרת כלום. מסתכלת עליה רואה הכל שחור
ונוזלת לא ממש באלגנטיות לרצפה. גברת, היא אומרת לי. הכל בסדר?
אני עוצמת עיניים ופוקחת. הכל מטושטש. גברת, גברת, גברת - אני
שומעת כמו מרחוק.  עכשיו תורי אני שומעת את הקול שלי. עכשיו
תורי עכשיו תורי. הפנים של זו עם התיק מבקשות מיים. היא מרטיבה
לי את הפנים והמיים גולשים במורד הצוואר לחולצה. הרבה מים.
נעשה לי קר בשד השמאלי. הפטמה מכאיבה לי. מישהו אומר שהוא חובש
ואחרת שואלת אם להזמין אמבולנס. לחישה חלשה מצליחה לצאת מהראות
שלי. זה תורי. מזווית שטוחה במיוחד אני רואה את 277 כבר עוזב
את הדלפק ואת המספרים רצים. הכל עובר כמו סרט בהילוך איטי.
החובש שואל אותי שאלות. זה תורי אני עונה ויודעת שזו לא התשובה
הנכונה. מעלי חגה עדת פרצופים לא מזוהה. יש איזה שפם לא סימטרי
שגורם לי לחייך ויש זוג עיניים טובות טובות שממגנטות אותי. אני
רוצה בלב שישארו אבל הן מתחלפות בשני אנשי ביטחון שמרימים אותי
ומלווים אותי לספסל. הכל בסדר אומר ביטחון א'. אין לך מה
לדאוג. בסך הכל התעלפת. שתית היום? יום חם. אכלת? בלי כל שליטה
בורח לי פיהוק ענק שאני יכולה להבלע בו. החמצן הזה מחזיר אותי
לכאן ועכשיו. אני נבוכה נורא ומתנצלת על חוסר הנימוס. מאשרת
שחוץ מקפה לא שתיתי בכלל. אני שמה לב שכמעט אין אנשים באולם
והדלפקים יתומים. זה בעיקר ביטחון א' וב', שני עובדי נקיון
ואני. ביטחון ב' שואל אם אני בסדר ואם להביא לי משהו לאכול.
אני מסמנת לא עם הראש. כבר סגור אני מייתרת שאלה. ביטחון ב'
מאשר ומזמין אותי לחזור בשבוע הבא.
אני נעמדת לאט ומיישרת את החולצה. הפטמה השמאלית זקורה. לוקחת
שאיפה עמוקה אומרת להם שוב תודה וסליחה ויוצאת החוצה. בן יהודה
פינת אלנבי. כשאני שמה לב שפעימות הלב שלי סדירות, עולה לי
חיוך לעיניים.
אני מרימה טלפון לדבורה הפסיכולוגית תוך כדי הליכה לכיוון חוף
ירושלים. נו, איך היה היא שואלת. כמעט כמעט פספסתי את התור ורק
כשהייתי מול הפקידה התעלפתי. בינתיים סגרו את הסניף. אבל הלב
שלי לא דוהר אני אומרת לה בניצחון.
את מתקדמת נהדר אומרת לי דבורה וממש מתכוונת לזה. את מפוררת
פחדים בהצלחה רבה. אני מאמינה שבקצב הזה כבר בשנה הקרובה
תצליחי להוציא ויזה ולטוס. הודו תחכה לך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אהבה עושים
בחומוס, או לא
עושים בכלל





ילד מוזר שמצטט
משפטים של אנשים
חכמים ממנו


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/11/17 15:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אפרת בנור

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה