[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בני גל‎
/
ליקוטי שכחה

מלקטים אנו את פרחי השכחה, משמרים אותם בצנצנות זכוכית. ובכל
עת הכשרה לכך, מוצאים הפרחים ממשכנם ומורחים. ריחם טוב הוא
ומסייע בשכחת העתיד, על דאגותיו ותקוותיו הנלוות עמו.
הילדות כפעם בפעם תולשות את עלי הכותרת, כשליבן הומה, האוהב
הוא אותי? האגדל אני אי פעם? אני אוהבת אותה? וכן להפך ועוד.
ובילדותיות השמורה רק לאלו שלא מלאו להן עשר שנים עדיין,
תולשות את העלים, הנוחתים ברכות על הרצפה. התשובה תמיד אותה
תשובה שממנה החלו לתלוש, כי הפרחים קשובים הם לרחש האדם ולהמית
לבבו, גם אם הוא, לא מכוונה רעה חלילה, תולש מגופם הדק איברים
ענוגים ויפים ומשליכם לפח האשפה.
נגמרה תקופת הארייה, הקציר חלף עבר לו וגם הגדיד כלה זה מכבר.
רק הפרחים עודם נלקטים, מונחים אחר כבוד בסלי קש ונצרים על ידי
האנשים המלקטים חבושי כובעים רחבי תיתורה, להצל מפני קפיחת
השמש. הילדים העניים תמיד משתרכים אחרי הלוקטים ואוספים אל
כליהם את הפרחים המעטים שנשרו מידי הלוקטים ושנשכחו מהם על
שביל העפר.
הלוקטים, שבוודאי מרגישים הם בצעדי הילדים העניים על הדרך,
אינם מסבים את ראשם לאחור ומסתכלים, מפאת הכבוד שיש לרחוש לכל
אדם ולהימנע מלביישו בושה גדולה אם קטנה, וזהו אכן ביוש גדול
לעני אם מרגישים וצופים במעשיו, שיש בהם משום פיחות הצלם
וניוול האדם, ולכן נוהגים הלוקטים כאילו לא הרגישו בעניים
הבאים לאסוף את השאריות, אך בליבם גועשים גלי הרחמים ומתנפצים
אל צוקי החוף הפנימי.
השמש שקעה זה מכבר, והשמיים בנים לא נים, האור שעוד נותר מתעתע
בעיניים ובנשמה ובכל בית, גם בבתי העשירים וגם בבתי העניים,
דולקים הפרחים ומפיצים אור גדול, מזכירים לעם ששכח את צורו ואת
משבר לידתו.





מתוך רווחתו ושובעו של העשיר הולך הוא בטל, יושב בכיסא הקש
שבמרפסתו וצופה באחרוני האנשים עוזבים את החוף. רוח הים מלטפת
את שערו בחיבה ומהרהר בינו לבין עצמו, טוב הוא האלוהים, העוזר
למי שעוזר לעצמו.
מתוך ניוולותו ורעבונו של העני, הלבוש סחבות בלויות, יושב בקרן
הרחוב, בטל, כוס פלסטיק קטנה בידו, מקשקש במטבעות הספורים שנחו
שם, ערכם לא רב. הוא בוש ונכלם, אך דחף החיים שלח אותו לעשות
דברים שנפשו, הגאה במקורה ועתה מושפלת עדי עפר, לא הייתה מעזה
להרשות לו. דמעות קטנות נוצצות כגרגירי יהלומים שהתפזרו מבלי
משים ממזוודת העשיר על המדרכה, גדולות מעט יותר מזרזיפי הגשם
הזעירים שהחלו מנטפים מן האפור הגדול שממרום. המלך יושב על
כיסא כבודו, דן כל אדם לכך זכות ובסבר פנים יפות. מגביה שפלים
עדי מרום ומשפיל גבוהים עדי שאול. התקווה, אותם רמצים, גיצים
ספורים שנותרו במדורת האור של העני, כבתה. וגם העשן התפזר
ברוח, שהעיפה עלים ועיתונים זרוקים לכל עבר. הכוס פסקה מלהרעיש
בידו הקמוצה, הקפואה, של העני, וגם העשיר שאף את שאיפתו
האחרונה מן הסיגר והתפיח את האפר האחרון בתוך המאפרה על שולחן
זכוכית על המרפסת של הבית הניצב על שפת הים. השמש כה יפה כשהיא
שוקעת, חבל שאיני רואת אותה כעת. חשו העני והעשיר את מחשבתם
האחרונה בהחלט.










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- תגיד, כמה אתה
מאושר מאחד עד
עשר?

- בום.

- מה?

- שבע.

- אנחנו עדיין
משחקים?

- כן, ואני
מוביל.



אחד קטנוני.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/11/17 13:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בני גל‎

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה