אנחנו נמלא מסך. יש לי כאב באחורי הראש, כאב כזה כאילו חלק
מהמוח נעקר לי מהראש. זה שורף ומגרד ומה שתרצו, כמו אש. אבל זה
לא ממש כואב, רק לא נעים ולא נוח, לא כיף שחלק מהמוח שלך רוצה
לעקור את עצמו. חוץ-מזה הזמינו אותי לכנס מבוא של חכמת הקבלה.
שמעתי הרבה הרצאות שהן בעצם היו שיחות של שאלות ותשובות,
שראיתי ביוטיוב, עם הרב מיכאל לייטמן והאנשים הנחמדים ששאלו את
השאלות שכולנו רוצים את התשובות עליהן. לא ממש נכנסתי לתוך
הבפ'נוכו, אבל הבנתי הרבה דברים. באיזה מקום זה שינה את הגישה
שלי לחיים, אבל לא הפך אותי לאיש קדוש. אני יודע מה הוא העולם
ומה אני בתוכו גם קודם בצורה הרדודה שלו, ואם הגעתי עד לכאן חי
כנראה שאני בכל זאת עושה משהו נכון. זה לא שאין לי מושג. אבל
הבנתי כמה דברים, הרבה דברים, בלי יותר מדי לקשר אותם לעצמי,
אלא לחיים של האנשים בעולם כולו וגם בישראל כחברה, והאחריות של
כל בן-אדם כלפי החברה. ומצאתי במקרר מן מעדן כזה ששופכים לתוכו
משהו שנראה כמו קורנפלקס ואוכלים, וזה צריך להיות מאוד טעים
וכל זה. היה חמוץ מדי. נראה לי עשו את זה בתוצרת חוץ. משהו
חשוד בו. והרדיו מנגן רוק לועזי אלטרנטיבי, וקודם הוא ניגן רוק
רגיל, אבל שיניתי. כי האלטרנטיבי יותר אנושי, ולא מסחרי ומכוון
לאנשים שחושבים כאילו הם יגידו וואיי על כל שטות. האלטרנטיבי
יותר עמוק ולא דופק חשבון הרבה. לפחות לא הרבה. זהו, אני כאן
בפיג'מה, והן אמרו שאני חי כמו תיכוניסט, כאילו שיש מן סדר
עבודה לחיים שבגיל כזה וכזה אתה צריך להיות זה וכזה. אני לא
מקבל את זה. זו גישה שטוחה של מעמד עליון שחושב שאדם צריך
לדחוף את עצמו כל הזמן, ובשביל מה? בשביל התדמית? בשביל המעמד?
לא יודע בשביל מה. גם ככה כל העולם נלחם נגדך כשאתה מנסה להשיג
משהו טוב לעצמך, ולא רק זה, גם כשאתה מנסה לעשות טוב לאחרים
נלחמים נגדך. כאילו הם ישתקו ויפסיקו להילחם בך רק כשתהיה
משותק לגמרי נפשית וגופנית או מת. כל נשימה כאילו גזלת אותה
מהאחר. אני לא מבין את הדבר הזה, כאילו אם יש לי מקום זה בא על
חשבונם. אנחנו לא חיים בצינוק של מטר על שני מטר, העולם גדול,
יש מקום לכולם, והאמת שאנשים זקוקים זה לזה, והמטרה שאנשים
יתנו זה לזה, ולא יקחו, או ילחמו באנשים אחרים. אבל אלה דברים
שלמדתי עוד בגלגולים קודמים, ואנשים פה אין להם הרבה גלגולים,
והם לא חכמים ולא מבינים. אז הם מתנהגים כמו חיות ששומרות על
הטריטוריה שלהם, כאילו זו הפעם הראשונה שהם חיים, ואולי באמת.
עוד לא מילאתי מסך. היום יום חמישי, ומחר כנראה בלי נדר אני
אקנה לי את הסיגריות שלי שיהיה לי לסוף שבוע ובכלל לימים
הבאים. אני לא יודע מה מוכר המכולת חושב עליי, ומה אנשים
אומרים לו, כי משום מה, ואני באמת לא יודע למה, אנשים אוהבים
לרכל. אני לא מרכל על אנשים, לפחות לא על השכנים שלי, וכמעט
שלא על המשפחה, רק קצת על אנשים מפורסמים. וגם זה הכול בחדרי
חדרים. אבל הם נכנסים למכולת ומעמידים איזה אדם מסכן על דוכן
הנאשמים, והוא בכלל לא יודע - רק שהוא גר באזור, ומתחילים לדבר
עליו שמעתי ראיתי, הוא עושה ככה וככה, ומהר מאוד יותר מהר מברק
הם חורצים משפט וגם נותנים גזר דין. ואז נאנחים כאילו "חבל
שאנשים לא מבינים כמה אני צודק/ת", והולכים עם הלחם, החלב
והגבינה לבית שלהם בו שום דבר לא קורה, ובגלל זה שמשעמם להם הם
דוחפים את האף הארוך שלהם לעניינים של אנשים אחרים. כי תכלס מה
הם יודעים? שום-דבר. אפילו אבא שלי לא אומר לי מה לעשות, אז
אתם תגידו? מי אתם? כל אחד חושב שהוא חכם. בכלל ככל שהאנשים
יותר מבוגרים, הם חושבים שהם יכולים להגיד לאחרים מה לעשות.
תסתכלו על הבחורה המתוקה הזאת עם התמונה שקראתי בבלוג, כל הזמן
היא אומרת "מה אני יודעת? אני לא יודעת כלום." ותכלס היא
צודקת. וכבר היא יודעת משהו שרוב האנשים לא יודעים - שהיא לא
יודעת כלום.