את שוברת לבבות,
משחקת ברגשות
איך צחקת על חשבוני,
ילדונת, ילדונת.

אני מגיע אל קצה החול,
מקום שם הטבע מחליד את פירות הזמן
אל השמש אשר שוקעת,
שם יושבים שני בני-אדם,
ואז הולכים לאופק,
צעד-צעד

אני מרגיש צניחת אגו מטורפת

אל השמש אשר שוקעת,
נלך שני בני-אדם,
ונפסע על המים,
לתוך הים,
צעד-צעד.

אני התעקשתי להמשיך ככל שהתכווצת,
ורציתי להגיד לך "די כבר, מספיק",
אך המילים נמלטו ממני כמו פושעים מהחוק

ואחר-כך כשהבנתי, והרגשתי מגוחך,
בדקתי היטב בדאגה אם את עוד בריאה
ואמרתי לך שזה לא אני, זה האשליות מדברות ממני,
ולחשתי שוב ושוב שאני מצטער,
אני מקווה שאת סולחת,
לא יהיה שוב לעולם.

בריצה יומיומית מטורפת,
במרוץ מסביב לשעון,
רגליי כושלות בתחרות האינסופית,
וככל שאני רץ - את מתרחקת ממני.

אני אוסף זיכרונות מהלילה,
כשהירח עולה אל הגג
מחפש אצלך את הפתח,
ללבך שתאהבי אותי,
או לפחות תתני לי לאהוב אותך
כשאת לידי מצע של צדפים עוטף אותי.

גם כש-חם, גם כש-קר, יבש או רטוב,
תמיד הוא איתי, מנגן מה יפה ומה טוב
תמיד פוקח עין ומלווה צמוד
הרדיו שלי תמיד אוהב אותי,
מנגן ושר
עושה לי בוקר טוב, אומר לי ערב טוב,
מנגן מה יפה וטוב.

מרטיט הלב מיתרי הנבל,
ואצבעות פורטות עליו
שנה אחר שנה, שנה חולפת,
והאצבעות עוד מנגנות קינת תמרורים.