אנדי הכיר את ברוס קולמן עוד מהתקופה בה למדו יחד בתיכון,
כשקולמן היה כיתה אחת מעל אנדי. קולמן הגיע ממשפחה עשירה והיה
אחד מהחבר'ה המקובלים. הוא היה טיפוס זחוח למדי וחתיכת דוש באג
רציני. אנדי, לעומת זאת, היה נער שקט, צנום ומעט נוירוטי. הוא
היה חנון ונהג להסתובב בעיקר בחברת חנונים אחרים. לעיתים,
כשקולמן וחבריו היו משועממים, הם היו נטפלים לחנונים ומוצאים
דרכים יצירתיות להשפיל אותם. לאורך שנותיו בתיכון ספג אנדי כמה
וכמה השפלות מקולמן וחבריו. היו כמה מקרים בהם הם נתקלו בו
בכוונה בקפיטריה וגרמו לו לשמוט את מגש האוכל מידיו. במקרים
אחרים נער אחד לפת אותו מאחור בעוד נער אחר (לרוב היה זה
קולמן) אוחז בידו וגורם לו לסטור לעצמו תוך כדי שהוא שואל את
אנדי "למה אתה מרביץ לעצמך?" פעם אחת הצליחו קולמן וחבריו
להבריח תרנגולת לבית הספר ולגרום לה להטיל ביצה ישירות לפיו של
אנדי, כשהוא מוצמד בכוח לרצפה מבלי יכולת להתנגד.

כשקולמן סיים את התיכון (שנה אחת לפני אנדי) נפרדו דרכיהם
לרווחתו הרבה של אנדי. במשך שנים ארוכות לאחר מכן, לא נתקל
אנדי בקולמן ולא שמע דבר אודותיו. למעשה, במהלך השנים שחלפו,
יצא לאנדי פחות ופחות לחשוב על קולמן ועל ההתעללויות שספג ממנו
בתיכון.

בגיל 37, אחרי כעשרים שנה בהן לא נתקל בקולמן, התקבל אנדי
למקום עבודה חדש. הוא התקבל לתפקיד זוטר יחסית, אך בכל זאת כזה
שהיווה קידום לעומת התפקיד שהיה לו במקום העבודה הקודם. את
ראיון העבודה ערך עם ג'ן, שהיתה מנהלת המחלקה בה התקבל לעבודה.
מספר ימים לאחר הראיון היא התקשרה אליו ובישרה לו שהוא התקבל
ושהם מעוניינים שהוא יתחיל לעבוד ביום שני הקרוב. באותה תקופה,
כעשרים שנה אחרי, נראתה לאנדי תקופת התיכון כאפיזודה רחוקה
שאין שום קשר בינה ובין חייו הנוכחיים, הבוגרים. אולם, כל אותם
זכרונות רחוקים ובלתי רלוונטיים עלו וצפו באחת, כשהגיע ליומו
הראשון בעבודתו החדשה, וזכה לפגוש את מנכ"ל החברה, שהיה לא אחר
מאשר ברוס קולמן. ברגע שאנדי ראה אותו הוא זיהה אותו מייד,
וליבו שקע בקרבו. הוא לא יכול היה להאמין שברוס קולמן,
שמבחינתו היה שייך לעידן שפס וחלף מן העולם, צץ פתאום במפתיע,
ויתרה מכך, שהוא הוא המנכ"ל בחברה בה זה עתה התקבל לעבודה.
כשג'ן הציגה אותם אחד לשני, קולמן היסס שנייה וכיווץ את
גביניו, כמנסה לתור אחר דבר מה בזכרונו, ואז במבט של הכרה
וחיוך אמר "אנדי סזלצקי, ידעתי שזה מצלצל לי מוכר, תיכון
הילסייד! מי היה מאמין שניפגש שוב אחרי כל כך הרבה זמן." קולמן
הושיט לאנדי יד ללחיצה. אנדי לחץ בהיסוס, ואילו קולמן לחץ
בחוזקה וסירב להרפות במשך זמן מה, כשהוא כמעט שובר לאנדי את
היד. אנדי היה בבלק אאוט מוחלט. הוא לא ידע מה לאמר באותו רגע
או מה לחשוב לנוכח הופעתו המחודשת של קולמן בחייו. מצד אחד זה
היה קולמן הבריון המניאק מהתיכון, מצד שני חשב אנדי "טוב,
אנשים מתבגרים. אם הוא נהיה מנכ"ל של חברה אז כנראה שהוא השתנה
ושהוא נהפך לבן אדם די רציני" (אנדי לא ידע באותו זמן שהסיבה
העיקרית שקולמן היה המנכ"ל של החברה היא שהוא ירש את ניהול
החברה מאביו, שהיה הבעלים של החברה, ופרש כשנתיים קודם לכן).
עם זאת, גם עכשיו ניכרה בהתנהלותו של קולמן מידה של שחצנות
וזחיחות, ככה שאנדי לא ידע בדיוק איך לאכול את הגרסה הבוגרת של
קולמן, שאליה נתוודע זה עתה.

בחודשים הראשונים במקום העבודה החדש מיעט אנדי להיתקל בקולמן,
ובהחלט בירך על כך. "גם אם הוא כבר לא אותו בריון שהיה בתיכון,
עדיין עדיף לראות אותו כמה שפחות" חשב. בפעמים הבודדות שנקרה
בדרכו במקרה, היה קולמן מחייך חיוך זחוח לעבר אנדי וזורק משהו
כמו "מה המצב, סזלצקי? עמוס בעבודה, אה? טוב מאד, תמשיך ככה."
ואנדי היה רק מהנהן ולעיתים פולט איזה "כן" רפה, בעוד קולמן
כבר ממשיך בדרכו נלהב ומלא אנרגיה. ככה נהג גם במרבית העובדים
הזוטרים האחרים, שאמנם הכיר את שמותיהם של רובם, אבל לא ידע
עליהם הרבה מעבר לכך. עם העובדים הבכירים יותר, שהיו כפופים לו
ישירות, נהג לרוב באותו סוג של חביבות זחוחה ואנרגטית, אך לא
אחת גם ניתן היה לשמוע אותו מטיח בהם צעקות בשיחות שקיים איתם
במשרדו. פעם אחת שמעו אותו צועק על מייק ממחלקת הרכש, ובסופו
של דבר מפטר אותו, מה שהצית גל של התלחששויות מפוחדות בין
העובדים במשרד למשך כל אותו יום.

באחד הימים בסביבות השעה 2 אחה"צ הטלפון על שולחנו של אנדי
צילצל. אנדי הביט בצג, היסס שנייה ואז הרים את השפופרת. על
הקו היתה ננסי, המזכירה של קולמן. ננסי בישרה לו שעליו לסור
למשרדו של מר קולמן וניתקה. בשמונת החודשים שחלפו מאז החל
לעבוד שם מעולם לא נקרא אנדי למשרדו של קולמן. לא היה לאנדי
מושג מה הסיבה בגינה קולמן רוצה לפתע לדבר איתו, אבל הוא חשב
שזה בטח לא יכול להיות משהו טוב. בצעד מהוסס קם אנדי ממושבו
והחל לצעוד לעבר הגומחה בצד המרוחק של חלל העבודה הפתוח, בה
שכן משרדו של קולמן. כשהגיע לדלת העץ, שבה היה קבוע תבליט
באותיות פלטינה "ברוס קולמן מנכ"ל", דפק חלושות, וכעבור מספר
שניות שמע את קולמן קורא "כן". אנדי סובב את הידית, פתח קלות
את הדלת, נכנס בזהירות והקפיד לסגור את הדלת אחריו. קולמן ישב
מאחורי מכתבתו והביט באנדי. היה זה מבט ניטרלי שלא סיפק לאנדי
יותר מדי מידע באשר לפשר הקריאה להתייצב במשרדו. משהו טוב?
משהו רע? מי יודע. אנדי השיב לו במבט שואל ומפוחד קמעא כאשר
הוא מצביע לעבר כיסא העור שלפניו. "כן, שב בבקשה" אמר קולמן.
אנדי משך מעט את הכיסא והתיישב בכיסא בזהירות תוך כדי שהוא
בולע את רוקו. קולמן פתח "תראה אנדי, כמו שאתה בטח יודע, החברה
הזו הוקמה ע"י אבא שלי לפני 45 שנה, עוד לפני שאני נולדתי.
לאורך השנים החברה תמיד שאפה למצויינות ולחדשנות. תמיד שאפנו
להקדים בצעד את המתחרים שלנו ולהתאים את עצמנו לשינויים בשוק,
ובזכות האנשים המצויינים שעבדו כאן לאורך השנים גם הצלחנו.
מעולם לא היינו מוכנים להסתפק בבינוניות, ולכן כמנכ"ל האחריות
שלי כלפי החברה היא לדאוג שתמיד יעבדו כאן רק האנשים הטובים
ביותר. בחודשים האחרונים, כפי שאתה יודע, עברנו לעבוד עם תוכנה
חדשה, שאמורה היתה לייעל את תהליכי העבודה. לקחנו בחשבון שיהיה
פרק זמן של הסתגלות עבור העובדים, ואולי בהתחלה יהיו מעט
קשיים. לשמחתי רוב העובדים הסתגלו די מהר לשינוי, ובחודשיים
האחרונים ראינו עלייה של כעשרה אחוזים בתפוקה לעומת מה שהיה
לפני כן. עם זאת, ישנם מספר עובדים שהתקשו להסתגל, ושהתפוקה
שלהם לא עלתה ואף ירדה." בנקודה זו קולו של קולמן התקשח מעט
וניתן היה לזהות בו שבריר של שמחה לאיד "לצערי, אנדי, אתה אחד
העובדים האלה. כמו שאמרתי, האחריות שלי בתור מנכ"ל בחברה הזו
היא לדאוג שרק הטובים ביותר יעבדו כאן, ולכן אנדי, עם כל הצער
שבדבר, אנחנו נאלצים לפטר אותך." אנדי חש את ליבו הולם בחזהו.
עד שיחת הטלפון הבלתי צפויה מננסי, שהתרחשה לפני דקות ספורות,
לא היה לו שמץ של מושג שמשהו כזה עומד להתרחש. שום דבר שקרה
באותו יום עד לאותה שיחה לא רמז על הבאות. לפתע הכל נראה כמו
חלום, כמו תסריט בלהות הזוי ולא מציאותי.

אנדי תר במוחו אחר דבר מה לומר, משהו שיהיה בו כדי להגן על
כבודו, או על משרתו "הממ... תראה" הוא התחיל. קולמן נתן בו מבט
חסר סבלנות. "תשמע...הממ... אני דווקא מרגיש שאני משתפר. זה
היה קצת קשה בהתחלה, ואולי אני צריך עוד קצת זמן, אבל אני בטוח
שאני מהר מאד אצליח לסגור את הפער עם שאר העובדים. "תראה אנדי,
כבר לפני חודש אני וג'ן דיברנו על המצב שלך והחלטנו לתת לך
חודש. קיווינו שבחודש הזה אולי תצליח להראות שיפור, אבל לצערי
זה לא קרה." אמר קולמן בסוג של תוכחה. "אבל תראה, בסה"כ אני
עובד כאן כבר תקופה ו..." ניסה אנדי, אך קולמן קטע אותו בקוצר
רוח "תשמע אנדי, אני חושב שהסברתי את המצב בצורה ברורה. אתה
מוזמן לגשת להנהלת חשבונות ולסגור איתם את העניינים. אתה סיימת
כאן." אנדי היה מוכה הלם. לשיחה כזו הוא לא ציפה. כשראשו סחרחר
עליו ורקותיו יוקדות הצליח בשארית כוחותיו לאסוף עצמו מהכיסא,
והחל לדדות לעבר הדלת. כשידו אך עמדה לאחוז בידית הדלת הוא שמע
לפתע את קולמן קורא "סזלצקי!" אנדי עצר והסתובב באיטיות לעבר
קולמן. קולמן הביט באנדי וסימן לו באצבעו להתקרב. אנדי התקדם
לעברו בצעד מהוסס תוך כדי שהוא מוחה זיעה ממצחו. מבטו של קולמן
היה נוקשה ומתריס, אך לפתע משום מקום התגנב לפניו חיוך והוא
סינן ״תירגע סזלצקי, צוחקים איתך.״ תוך שהוא קם ממקומו, נשען
מעל מכתבתו וטופח בחוזקה על כתפו של אנדי ההמום. ״אל תדאג, אתה
לא מפוטר. סתם מתחתי אותך קצת. לזכר ימים עברו. למעשה, הסיבה
שקראתי לך לכאן היא בשביל להודיע לך שהחלטנו לקדם אותך לתפקיד
הסגן של ג׳ן בניהול המחלקה. אתה דווקא היית אחד העובדים היותר
טובים במחלקה בזמן האחרון, ומכיוון שטום עומד לעזוב, אני וג׳ן
החלטנו לקדם אותך לתפקיד שלו. תיגש לג'ן, היא כבר תדאג לעדכן
אותך בפרטים." הוא הוסיף טפיחה נוספת, חזקה מהקודמת, על כתפו
של אנדי, וחזר להתיישב בכסאו. אנדי לא ידע מה לאמר וכעבור רגע
של שתיקה הסתפק ב"אוקיי" רפה. מצד אחד הוקל לו. הוא כבר חשב
שהוא עומד להיות מפוטר ובסופו של דבר הוא לא, וזה שהוא מקודם
לתפקיד בכיר יותר זה בכלל נהדר. קולמן, מחוייך וזחוח, הינהן
לעבר אנדי כמסמן לו שהוא משוחרר ללכת, ואנדי מצידו עמד להסתובב
ולצאת מהמשרד. אבל בעוד הוא עומד שם מול קולמן החל להתלהט בו
כעס. הוא לפתע זכר בבהירות רבה את כל ההשפלות שספג מקולמן
בתיכון, קולות של ילדים צוחקים ברקע, תחושה של מחנק בגרון
ועלבון צורב. לכל אלה התווספו החודשים האחרונים עם הגרסה
הבוגרת של קולמן, קולמן שלפתע היה הבוס שלו, והמתיחה האכזרית
שאירעה זה עתה. ברגעים האלו הכעס של אנדי הפך לזעם. זעם עיוור
שהשתלט לחלוטין על תודעתו. זעם שבער בבטנו והיה צריך להתפרץ
החוצה באיזשהי צורה. באותו רגע לא עניין אותו לא קידום ולא
נעליים.

הרגעים הבאים נדמו לאנדי כמתרחשים בהילוך איטי, והוא חש שהוא
פועל באופן אוטומטי, מבלי להסס ומבלי לחשוב. אנדי הסתובב עם
גבו לעבר קולמן (שבינתיים כבר היה עסוק בבדיקת הודעה בטלפון
הנייד שלו כשחיוך על פניו), אבל במקום להתקדם לעבר הדלת ולצאת
מהמשרד, הוא פשוט נעמד במקום, שאף עמוקות והתרכז, ואז הוא הניף
את רגלו הימנית, כיווץ את שרירי ישבנו והרפה באחת כשהוא משגר
לעבר פניו של קולמן נפיחת בס עוצמתית ומהדהדת. המרחק ביניהם
היה פחות ממטר, מה שלא הותיר לקולמן שום סיכוי להימלט. פגיעה
ישירה. ל 1294 האנשים הנוספים (פרט לאנדי וקולמן) ששהו באותו
הזמן בקומפלקס המשרדים לא היה מושג מה התרחש באותו רגע, אך
כולם ללא יוצא מהכלל חשו בהדף העז וברעד חלונות הזכוכית,
והניחו שבזה הרגע חלף מעליהם מטוס שחצה את מהירות הקול, או
שאולי היה מדובר באירוע טרור שהתרחש בקרבת מקום. ססמוגרפים
שפעלו בסביבה רשמו פעילות סיסמית ברמה של 2.7 בסולם ריכטר, שזה
אמנם לא הרבה בשביל רעידת אדמה, אבל בהחלט מרשים למדי בשביל
נאד. לאחר אותו רגע דרמטי השתררו כמה שניות של שקט, דממה כמעט
מוחלטת, ולאחר מכן חזר הזמזום המשרדי הרגיל מלווה באי אילו
קריאות פליאה. קולמן הביט לעבר אנדי בעיניים קרועות לרווחה
וכולו שאלה ותדהמה. כל הזחיחות ושביעות הרצון העצמית שהיו בו
התפוגגו ברגע. אנדי מצידו השיב לו במבט קפוא ומאיים שהיה נדמה
כאומר "דיר באלאק אל תתעסק איתי אם אתה לא רוצה לספוג עוד אחד
כזה."

אנדי כבר לא שב לעבוד בחברה אחרי המקרה. גם קולמן לא. בימים
(ובשבועות ובחודשים) שאחרי קולמן הסתגר בביתו ובהה בקירות.
כשאנשים באו לבקר אותו הוא בעיקר שתק. כששאלו אותו שאלות הוא
לכל היותר היה עונה תשובות קצרות שלא תמיד היו הגיוניות
במיוחד. במשך זמן רב הוא סבל מטינטון באזניים. בלילות הוא
התקשה להירדם, וגם כשכבר הצליח להירדם היתה זו שינה טרופה
ומסוייטת, והוא היה מוצא עצמו מתעורר כשזיעה קרה מכסה את גופו
ובראשו הבזקי זיכרון, התדהמה, האימה, הבום, ההדף. ויותר מכל
השקט שאחרי.