[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביגיל שפירא
/
מת לחיות

הוא היה מתפרנס מכאב של אחרים. בלילות היה יושב ומעשן קצת,
מחזיק בקבוק וודקה מלא במים בשביל התחושה, נשען בחוסר-מעש
לאחור, מגביה רגל אחת על מעקה המרפסת ובוהה החוצה, מחפש סימנים
של חיים.
הוא היה שואב אותם, בוחן מהופנט בשעה שהתחככו בהמון, מתרסקים
לכל עבר מבלי משים. אנשים רמסו אותם, רסיסים דקים של רגשות,
נגרסים תחת רגליהם של כל אותם החיים מדי.
והוא היה מת, אז זה התאים לו. בזהירות מוגזמת היה מרים את אותם
רסיסי חיים מהמדרכות המטונפות, מסיר מהם אבק ומבריק אותם.
הלילות היו הזמן שלו. בדיוק רב היה מלטש את אותם שברים
מלוכלכים והופך אותם לבוהקים מאי פעם. המרפסת שלו נצצה מהשברים
האלו, בהקה לעיני אותם עוברים ושבים תחתיה, קוראת להם למצוא את
שלהם.
והם היו באים ולוקחים ללא הרף, משליכים לעברו מטבעות מתכת
שחוקות ומעיפים מילות שבח חטופות לעבר השריטות שבפניו.
הוא אהב לעמוד שם, לשמוע אותם מספרים עליו, על אותו הזר, אלוף
הרגשות. הם אהבו את רסיסיו, ומעולם לא הבחינו בעובדה הפשוטה
שבכלל היו אלו רסיסיהם שלהם.
הם ביקרו במרפסת, והמרפסת הייתה מוארת תדיר, בוהקת ומסחררת,
תאווה לעיניים ממש. היו שקינאו בו, על עוצמת רגשותיו, על דקותם
הנדירה, על אוסף רסיסיו היפה. מושלם, הם קראו לו. אנושי.
אבל הוא היה מת, ואיש לא ידע. בלילות היה יושב שם, כי בלילות
היו הרגשות חשופים ובוהקים, ודבר לא הפריע לו להבחין בהם.
אנשים תהו בינם לבינם על עבודתו, היו שקינאו בה, היו שהעריצו.
היו שסתם שאלו בהתעניינות. והוא ענה, מספר על עובדת מותו, אך
הם, בטעות, מצאו בו חיים. הם לא האמינו לו- והוא למד לשקר, וכך
היה נוח לכולם.
הלילות היו יפים, הכאב הפך נחשק, העצב מושא תשוקה של ממש.
אנשים סיפרו על רגשותיהם החבויים ביותר, ובקולם אט-אט צף לו
שמץ גאווה. הוא היה סמל ודוגמא לאותם שהיו הדבר לו התאווה יותר
מכל. חיים.
אבל בימים, או אז שלטה השמש בכל עוזה, ואיש לא הבחין עוד
ברסיסיו. הם היו חולפים תחת המרפסת שחשכה מול האור, צוחקים
ומדברים וממהרים, חיים בכל הכוח, חסרי סבלנות לשכמותו. בימים
הוא היה נשכח, צופה בהם בהיסוס ותוהה אם יוכל אי פעם להצטרף
אליהם, לעמוד שם- חזק וחי בשם עצמו, מחפש בלילות כאב יפה כדי
להכתים קצת את כל הטוב שיש לו.
הוא ניסה מדי פעם, באמת שכן. אבל הם היו חיים והוא היה מת מדי,
ואיש לא הושיט לו יד, איש לא אהב עוד את כאבו. הם רצו דמעות של
חיים, והמוות היה מעיק וגדול מדי, אז הם דחפו אותו חזרה
למרפסת, ביקשו בחיוך מזוייף שיהיה שם בלילה, חזק ובוהק כתמיד.
אבל המרפסת הייתה שוממה בימים, והזכוכיות רק דקרו בעיניו
המתות. אז הוא הסתגר בבית, ושם הייתה לו הדממה, שם היה מותו,
קר ואכזרי, מלא בריק ומתנכר לו, גם כשהיו יחד שנים.
אנשים עוד מספרים עליו לעיתים, מגיעים בחושך למרפסת ולוקחים את
שלהם. הוא מחפש עוד מתים כמוהו, אבל כשמוצא אותם מעדיף להרפות.
איש לא אוהב את המתים. גם הם עצמם לא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הקם על יוצרו
השכם להרגו







אנתרופולוג
קליני
מסיק מסקנות


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/11/17 13:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביגיל שפירא

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה