מכיר את ההרגשה של "אני עומדת על קצה של תהום"?
מכיר את השלווה של "מה זה משנה אם המוות יבוא לומר שלום"?
מכיר את האנחה של "גם ככה המוזיקה מתה והרוק התאבד"?
מכיר את ההבטחה של "מחר באמת ארשה לעצמי לא לתפקד"?

אז נכון שיש עצים שזזים בצפירה,
ואיכשהו עם כל ההתפתחות העצמית, זה לא כזה נורא,
ואפשר לעמוד במילה, אפשר לכתוב שירה,
ואני יודעת שלך זה קשה בעצמך אז רוב הזמן אני שותקת.

אני יודעת שאתה מכיר את ההרגשה, את הרבדים,
אני תמיד פה, בתוכך, בלבך.
להיות גם וגם, תמיד קשה לא להכנע לאחד הצדדים,
להלחם בכל העניין הזה כשאתה לגמרי לבדך.