הייתי מסטול מדי בשביל להגיד לך די
כל הנשיקות שספגתי ממך, לא ריפאו את נפשי
את עומדת בשביל, וכל הגברים מסביבך
אני לא נאבק על אהבתך
אבל כמו שאת הולכת, את תמיד חוזרת,
מתוך ענן הערפל
עוטפת אותי בתחבושות של אהבה,
חסרת אונים וענווה
אבל את נלחמת כמו לביאה,
בתוכך פנימה,
על העולם הקטן שלנו
את מנחמת את לבי,
למרות שאני לא יודע מה את עושה איתי
כשבתוך ראשך הקטן הנצח יזרח
את תראי אותי כמו שאני
מחזר אחרי השפיות כמו פתיין עלוב
מסקל אבנים ובונה ארמונות באוויר
חולף כמו רוח, למרות שאת רוצה אותי סלע
אני לא יכול לתת לך את מה שאין בי,
ואת ממשיכה לקוות. |
