רשמתי אותו בבלוג הנוכחי, אני לא יודע אם זה יתקבל. בטח שהיא
קראה, מה אתה חושב, היא קוראת כל מה שאני כותב. מה, מאיפה אני
יודע מה היא חשבה, אולי היא חשבה "מגיע לו, לבן-זונה," ואולי
כאב לה, מה אני יודע. לא, לא, היא לא באה, לא היום, לא אתמול,
לא לפני שלוש שנים, היא לא באה, פשוט לא באה. כן, אני יודע
איפה היא גרה, אבל אני לא הולך לשם אם לא הוזמנתי. אני אפילו
יודע את מספר הטלפון המזוין שלה, אבל אני לא הולך להתקשר, לא.
למה? כי אולי היא תזרוק אותי לעזאזל, ואז אני ארצה למות, ואני
לא רוצה למות. היא תגיד לי "עוף לי מהחיים בפול גז, כי אתה
כלום בשבילי, החרא שלי שווה יותר ממך. אני אוהבת את הכלב שלי
יותר ממך. אם הייתי צריכה לבחור חיי מי להציל, הייתי בוחרת
בחתול רחוב קטן מסכן וחמוד, על פנייך," או איזה בולשיט אחר.
בטח שיש לה מישהו, תמיד היה לה מישהו, גם אז, בכלל אנחנו
אפלטוניים, למרות ש-כן נמשכתי אליה, אבל זו לא אשמתי. מה? כן,
כתבתי את זה בבלוג, וכנראה אני אכתוב את זה עוד הרבה פעמים,
ולא יודע אם היא קוראת ומה היא חושבת. אולי בכלל כן אכפת לה
ממני, מי יודע, אחרי הכול אני זוכר אותה כאישה טובה. אני? אני
הג'דננתי בינתיים, לא שלא הייתי מג'נון אז, אבל עכשיו אין לי
סבלנות בשיט, וגם לא אהבה בלב. נשרף לי הלב, וכבה פתיל
הסבלנות. פתיל קצר, אתה יודע מה זה? ככה שאין לי זין לדבר עם
בנות, ואין לי זין למשחקים שלהן, ולדיבורים המאוד חכמים שלהן,
כי עכשיו אני דפוק במוח, ואין לי יכולת לחשוב, מה, אני לא חושב
כלום! לא יודע, לא חושב, רק כותב, ככה אני חושב, וגם שומע
מוזיקה בשביל להרגיש ניצוץ של רגש, אבל אפילו ספר אני כבר לא
יכול לקרוא, זה מפוצץ לי את המוח. אני לא יודע, אולי לפעמים
אני רומנטי, אבל בתקופה הזאת אני לא רומנטי בשיט, פשוט בא לי
לשמוע מוזיקה רועשת משובחת ולשכוח מהכול. אני לא רוצה למות,
ואני נאבק על החיים שלי, אבל מוות זה לא נורא כל-כך, אתה יודע,
כולם מתים בסוף, ופה אין מה לחפש, לפחות לא עוד. הם לא מביאים
לי את החמוצים, כלומר הכדורים, אני אשפזתי את עצמי בעצמי
מרצוני. האמת שאני מאושפז כבר שנים. אני הרופא שלי, ואני
הדוקטור שלי, ואני הפסיכיאטר שלי, ואני הפסיכולוג שלי. יש
סביבי צוות מסור ונאמן של רופאים ומטפלים, וכולם שלי, 24 שעות
ביממה, וכולם אני! אתה יכול להגיד זה לא טוב, אבל כשהייתי
אצלם, הדוקטורים האמתיים, הם לא עשו עבודה מי יודע מה, נכון?
אז מה? לפחות טעויות שלי הן שלי, ואני מבין אותי הכי טוב
בשבילי. אתה יכול לספר לכולם שאני קרייזי, אתה יכול לצעוק את
זה לשכנים ולכתוב בעיתונים, זה לא אכפת לי, כי זה נכון, ואין
לי מה להתבייש, כל אחד היה קרייזי לו היה במצבי, ומה שעברתי.
לאמתו של דבר - רוב האנשים כלל לא היו נשארים בחיים במסלול
החיים בו עברתי, ואני עדיין כאן, אני רואה את זה כהצלחה, לא
כישלון, ילדות מתאבדות על שטויות, ומה שעברתי... אפילו חייל
גולני לא יודע אם היה מחזיק מעמד. מה? אתה רוצה תמונה שלי?
ארבעים שנה! ארבעים שנה אני כאן, ויותר מחצי החיים שלי ככה,
אני צריך לקבל מדלייה גבורה על זה שאני בכלל עדיין חי! |