[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק שמבוזי
/ Zitzkrieg '28

אני מביט ימינה לאורך השוחה. ריח חריף של שתן וצואה עומד
באוויר הקריר, בעוד החיילים השפופים נצמדים לקיר ומתעטפים
במעילי הגשם המסורבלים שלהם, מנסים בכל כוחם להישאר יבשים ללא
הצלחה. ז'אן-פול יושב לידי, גבו אל הקיר, רועד בעוד הוא לופת
את הרובה אל חזהו כאילו עוד רגע מישהו ינסה לחטוף לו אותו. הוא
מתפלל בלחש, ואני רואה את האדים היוצאים מפיו ונטמעים בטיפות
הגשם. משמאלי גיאום, זז מצד לצד בעצבנות, שולח מבטים ימינה
ושמאלה בחוסר סבלנות, כאילו מחפש משהו. מדי פעם הוא מרהיב עוז
ומנסה להציץ מעל החומה, אך מיד נמלך בדעתו וחוזר פנימה.
"אתה חושב שזה יהיה היום?" שואל אותי ז'אן פול.
"אני חושב שכן." אני אומר. "תהיו מוכנים".
"אני מקווה שזה היום." אומר גיאום, מנסה להציג התלהבות, "נמאס
לי לשבת על התחת כל היום ולחכות."
מעלינו ענני גשם אפורים וכבדים, תלויים באוויר המפויח ללא
תנועה, ונדמה שגם להם נמאס לשבת במקום אחד, ששים לשפוך את
תכולתם על פני האדמה ולהמשיך הלאה. מדי פעם רעם מתגלגל במרחק,
נטמע בקולם העמום של התותחים. אני מחפש את הקומנדנט. לא ראינו
אותו כבר כמה שעות. אולי הוא הלך לקבל פקודות חדשות. לפתע קו
החיילים נדחק לקיר, מפנה מקום לחייל הנושא בידו האחת את דגל
צרפת ובידו השנייה חצוצרה.
"זה עכשיו," אני אומר בלחש. "זה קורה עכשיו".
מאחוריו, הקומנדנט פוסע בצעדים מהירים, ועל פניו ארשת רצינית.
הם נעצרים במרכז הטור. הקומנדנט, מזדקף מעט, וצועק בכל כוחו:
"Pour la France!"
"La France!" עונים החיילים, ואנחנו איתם. "Pour La France!"
צועק שוב הקומנדנט, ואנחנו, כמקהלה, חוזרים אחריו, "La
France!".
החצוצרן מצמיד את החצוצרה אל שפתיו ותוקע את מנגינת ההתקפה.
החיילים מתחילים לשאוג את שאגות הקרב שלהם, עוד ועוד מצטרפים
עד שקול שאון מחריש את השוחה.
"Avance!!!" צועק הקומנדנט.
"עכשיו?" שואל גיאום, אחוז תזזית.
"לא." אני עונה. "תמתין מעט. הם תמיד יורים באלה שיוצאים
ראשונים."
אחד החיילים שהיה לידנו נעמד וקופץ מעל החומה, כמעט באותו הרגע
נשמעות שריקותיהם של כדורים מעל ראשינו. החייל נופל לאחור חזרה
לתוך השוחה, ביני ובין ז'אן-פול, וחור גדול ומעשן מעטר את קסדת
המתכת שלו. גיאום פולט צעקת אימה.
"חכה רגע," אני מרגיע אותו. "אלה צלפים. הם צריכים לטעון אחרי
כל ירייה. אנחנו יוצאים אחרי המטח הבא." אני מוריד את מעיל
הגשם שלי וזורק אותו הצידה. "ותורידו את אלה. הם רק יפריעו
לכם." גיאום וז'אן-פול עושים כמוני וממתינים.
נדמה שנצח עובר, בעוד החיילים קופצים מעל הקיר, עד שנשמע קול
המטח השני. "עכשיו!!!" אני צועק. "כולם ביחד! רוצו ותישארו
נמוכים ככל האפשר!." קל יותר לומר מאשר לעשות, מסתבר, אנו קמים
ומיד מגפינו שוקעות בתוך בוץ עמוק, כשלפנינו סבכת תיל עבותה.
גיאום וז'אן-פול רצים בכל כוחם אל עבר התיל וקופצים מעליו. אני
לוקח מעט תנופה וקופץ בעקבותיהם, אך בנחיתה רגלי נתפסת בתיל
ואני נופל עם הפנים לתוך הבוץ. אני שומע מצדדי זעקות חיילים
שנתקעו בתיל, נורים בזה אחר זה לאחר שהפכו למטרות נוחות. יש לי
שניות בודדות לחלץ את עצמי, ואין דרך קלה לעשות זאת. אני מושך
את הרגל בכל הכוח ומרגיש את קוצי התיל ננעצים וקורעים את בשרי.
אני מחניק את הכאב ומשחרר את הרגל בדיוק כשכדור עובר במרחק
סנטימטרים ספורים מאזני. אני ממשיך לרוץ, מעט צולע, ומנסה
להדביק את חבריי.
נדמה שבכל זאת חלק גדול מהחיילים הצליח לעבור, אני שומע את
תרועת החצוצרה מאחורינו, כאילו היינו פרשים גאים הדוהרים
קדימה, ולא חבורה של רגלים מרוטים המדדים בבוץ. המנגינה
האצילית, המתאימה יותר לטקסים מול הארמון בפריז מאשר לשדה
המצולק והאפור הזה, תלויה יתומה באוויר, ומתמזגת עם שריקות
הכדורים.
לפתע נשמע קול חדש. נקישות נקישות כשל נקר המנקר בעץ, בקצב
אחיד ורצחני. התפוצצויות בוץ קטנות מספר מטרים לפנינו, הולכות
ומתקרבות עד שמגיעות לקו החילים. בזה אחר זה הם נופלים, סילוני
דם קטנים בוקעים מחזותיהם, בטנם וגבם. ודומה כי הקצב אינו נפסק
לרגע. טק-טק-טק-טק, ועוד שורה של חיילים קורסת ונופלת לשדה.
טק-טק-טק-טק. הם נופלים כבובות, אחד אחרי השני, והנותרים
ממשיכם לרוץ קדימה, כצאן לטבח, או נשכבים על האדמה, אוחזים
בקסדותיהם. בכל מקרה, האופציה של לחזור אחורה כבר מזמן איננה.
"עוד קצת!," אני צועק. "אל תרוצו בקו ישר! התקדמו קדימה,
ותישארו שפופים!"
אנו מחילים לרוץ באלכסונים ימינה ושמאלה, חיילים אחרים עושים
כמותנו. לא לכולם זה עוזר. זה עניין של מזל, סתם מזל. אני
חושב. ותוהה מה גורם לאויב לבחור לירות בחייל כזה או אחר.
בהחלטה בלתי מודעת של שבריר שנייה, אתה דן חייל אחת למוות ואת
חברו לחיים. לפחות לעוד כמה שניות.
אנו הולכים ומתקרבים. אני מתחיל לראות מבעד לעשן את שולי השוחה
של האויב. "אנחנו קרובים!" אני אומר לחברי ומצביע קדימה.
"השוחה כמה עשרות מטרים לפנינו."
אנו ממשיכים לרוץ קדימה ולהתפלל. נדמה שאש המקלעים מתרכזת כעת
בצד השני של השורה, ואולי יצאנו מאזור ההרג שלהם. "אנחנו
נצליח!" קורא גיאום לידי מחויך. "אנחנו נצל-"
הוא נעלם בעמוד של בוץ, אש ועשן, ואני נזרק לאחור ונופל על
גבי. השמיים העצומים והאפורים ממלאים את שדה הראייה שלי.
מסביבי דממה. איני שומע דבר מלבד צפצוף אחיד וגבוה. לזמן מה,
אני שוכח איפה אני נמצא, בעוד גשם אדום, בוץ וחלקי אדם נופלים
עלי ומסביבי. איני יודע כמה זמן זה נמשך. לבסוף אני שומע קול
עמום עולה מתוך הדממה, לאט הולך ומתבהר.
"קום!" הוא אומר לי "אנחנו חייבים להמשיך להתקדם!"
כל גופי כואב, הוא לופת את ידי בחוזקה ומושך אותי למעלה. בלית
ברירה אני קם ורץ אחריו.
"עוד כמה מטרים!" ז'אן-פול צועק. "הנה שם!" הוא מצביע על עמדת
מקלע משמאלנו. שני חיילים גרמנים בקסדות מחודדות ומסכות גז
שפופים מאחורי עמדת המקלע, ממטירים אש על חברינו. אם ישימו לב
אלינו עכשיו אנחנו אבודים. "נסתער עליהם!" צועק ז'אן-פול.
"מהר!"
אני רץ אחריו. אחד החיילים מביט לעברנו, אני שומע אותו צועק
לחברו בגרמנית והא מסובב אלינו את המקלע. לא מספיק מהר.
ז'אן-פול מכוון ויורה. נשמע צליל מוכר של פגיעת קליע בקסדה
והמקלען נופל לאחור. אנו ממשיכים לרוץ וקופצים לתוך השוחה.
מאוחר מדי אני רואה את החייל השני מכוון את תת-המקלע שבידו
לעבר ז'אן-פול. הוא פולט צרור וז'אן-פול פולט אנקת כאב. שובלים
אדומים ניתזים מחזהו והוא נופל לאחור אל הקרקע. אני צועק, רץ
קדימה וחובט בפניו של הגרמני עם קת הרובה. המכה מעיפה את הקסדה
והמסכה, אך הוא אינו נופל. במקום זאת מתגלים פניו של נער יפה
תואר, בעל שיער צהוב ומלוכלך ועיניים כחולות, צלולות ומלאות
אימה. הוא מכוון אלי את תת-המקלע שלו. זהו זה. אני חושב. כאן
זה נגמר. סוף המשחק. הוא לוחץ על ההדק.
נשמעת נקישה קלה, וכלום לא קורה. לשבריר שנייה שנינו עומדים
האחד מול השני, המומים. הוא מתעשת ראשון, ומשקשק בפראות את
ידית הדריכה בתת-המקלע, בניסיון לחלץ את הכדור התקוע. אני נועץ
את הביונט בבטנו. הוא צועק ותת-המקלע נופל מידיו. אני מתחיל
לרוץ קדימה, דוחף אותו עם הביונט בעוד הוא מדדה לאחור בלית
ברירה עד שגבו פוגע בקיר. הביונט ננעץ עמוק יותר ואני מרגיש
אותו נתקע בסלע שמאחוריו. הנער יורק דם וזרועותיו נשמטות. אני
ממשיך לדחוף עד שעיניו הכחולות כבות.
לפתע משהו חובט בי מאחור. אני נופל קדימה, ומאבד את האחיזה
ברובה. מתוך אינסטינקט אני מתגלגל על גבי, בדיוק כשכידון שחור
ננעץ במקום בו הייתי. חייל גרמני נוסף, גבוה וכבד, עומד מעלי
ואוחז ברובה הנעוץ בקרקע. אני מנצל את ההזדמנות ובועט בכל כוחי
ברובה. הוא מאבד אחיזה, והרובה עף כמה מטרים הצידה.
ואז הוא עלי. יושב על חזי וחובט באגרופיו בעוד אני מנסה
להתגונן עם זרועותי החשופות. ידיו הגדולות מוצאות את גרוני,
הוא לופת ואז מתחיל ללחוץ. אני נחנק. מתוך ייאוש אני שולח את
יד שמאל הצידה ומחפש משהו, כל דבר שיעזור. אני מרגיש שאני נוגע
באבן גדולה. בשארית כוחותיי אני מרים אותה ומטיח אותה בראשו של
הגרמני. הוא מאבד את שיווי המשקל ונופל הצידה, אך לא מרפה
מאחיזתו סביב צווארי. אני מתגלגל אתו וכעת אני מעליו, אך ידיו
ממשיכות להתהדק סביב גרוני. הוא חזק. אני לא מצליח להשתחרר.
העולם מתחיל להתעמעם סביבי. האם כך זה נגמר? להגיע עד כאן רק
כדי להיחנק למוות?
אני שולח את ידי קדימה בייאוש ומוצא את פניו. ואז אני תוחב את
שני אגודלי לתוך ארובות עיניו של החייל. הוא מתחיל לצרוח מכאב,
אני לוחץ חזק יותר, ועמוק יותר, ובסופו של דבר הוא מרפה את
אחיזתו מצווארי בעוד עיגולים אדומים נאספים סביב אצבעותיי. הוא
מנסה ללפות את ידיי ולשחרר את האחיזה. אני מטלטל את ראשו
בפראות מעלה ומטה לתוך הרצפה, עד שלבסוף, הוא מפסיק לזוז.
אני קם על רגליי, ומביט סביב. מכל עבר חיילים נאבקים, יורים,
דוקרים אחד את השני בשם המולדת. אני שומע קול מאחורי.
"Bon travail, soldat!" אומר הקומנדנט. "Bon travail."

"נו???" צחי צועק בהתלהבות. "אמרתי לך או לא אמרתי לך?"
אני מוריד מראשי את קסדת ה VR, ואת הכפפות מהידיים. יוסי מוריד
את שלו, רוטן. "אני אף פעם לא מצליח לעבור את השלב הזה!"
"זה כי אתה גרוע!" צחי צוחק. "נו אז מה אתה אומר? ראית איך
המוקש הזה הרים את יוס באוויר? ענק!!!" הוא צוהל כולו מחויך.
"תשמע, זה נחמד." אני אומר. "אבל האמת שאני לא כזה משוגע על
משחקי מלחמה. אי אפשר לשחק איזה כדורגל או משהו?"
"בטח. יש לי פיפ"א 2028." צחי אומר ומרכיב חזרה את הקסדה.
אני שולח מבט ליוסי. "מה איתך, יוס?, אתה משחק?"
יוסי מביט בשעון. "לא, עזוב. אני צריך לחזור הביתה. יש לי מלא
שיעורים."
"האמת, גם לי יש מלא." אני מביט בקסדה. "טוב, נו-" אני אומר
לבסוף. "משחק אחד קצר ונלך."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נמאס לי שכולם
מתחזים אליי.




פועלו של בועז
רימר- זה האמיתי
ולא מתחזה כמו
כל השאר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/11/17 8:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שמבוזי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה