[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הי דודי,
כבר שנתיים. הזמן עובר מהר.
בעצם כנראה שכלל לא הפנמתי שאתה אינך. רק בלילות, במיטה
הבודדת, אני מתעוררת פתאום, ומרגישה כל כך לבד...
מבחינתי אתה עדיין מסתובב כאן. התיקים שלך על הכסא בכניסה לחדר
השינה. הסרטון שבו אתה משחק עם מכשיר אופטי על עיניך- סרטון
הפרסומת המקסים של  2 הדקות עדיין על הדסקטופ של המחשב, ומדי
פעם אני מביטה בו, ורואה אותך כל כך חי וחיוני...  ואתה כאן,
כמו תמיד. וגם הקול שלך שם, על הדסקטופ, בהקלטה שסתיו עשה.
ובכמה סרטים שכבר עשיתי בהשתתפותך-כאלה עם הקול של 'חוף ימים'
ובו אתה שר עם כולם, כאלה ששיחקת עבור סטודנטים-כולם ביוטיוב
ואני רואה אותך במלוא תפארתך, כאלה מהטיולים המשותפים בארץ
בחו''ל, שבהם אתה מסביר מה קורה, כך שהקול שלך ממש מלווה אותי
הרבה. אני נכנסת לא פעם לסרטים האלה, רואה ושומעת אותך. כאילו
בכלל לא הלכת.
רק כשאני מוצאת איזו פתקה-את מאותן פתקאות תזכורת למשהו-איזו
תורנות, איזו חזרה, משהו במזכירות, כתובת, תשלום, כל דבר בכתב
הקטן הזה , פתקה שנראית כאילו שטותית וחסרת חשיבות, וכשאני
מסדרת דברים בבית ויש לי הדחף לזרקה כמו דברים שכבר השתמשנו
בהם לתכלית הדרושה, אני פתאום חושבת: לא, אני לא זורקת את זה.
כתב היד הקטן הזה הוא היחיד שנשאר מדודי. זה הכתב שלו. הוא כתב
את זה, והוא כבר לא  יכתוב שוב פתק נוסף...ואני שמה את זה
בחזרה היכן שמצאתי. לא יכולה לזרוק גם 'שטויות' כביכול, דברים
שיצאו מהראש, מהאצבעות שלו. יותר חשוב מנעליים, חולצות,
סוודרים. הוא כתב את זה ויותר לא...זה מה שנשאר. וככה אני
מרגישה בבית שלי. בבית שלי עם בעלי. הבית שהיה שלנו 47 שנים,
גם בטוב וגם ברע.
ככה שהבית מלא עדיין בך. חפצים, בגדים, גופיות, חולצות, חלק
מהנעליים והגרביים-הרוב עדיין כאן. גם כל החומר מהטיולים,
כרטיסים, מפות, פלקטים, ברושורים, גם סבונים קטנים ושמפואים
וכל מיני דברים שאספת מהמלונות  בחו''ל כמזכרת, היומנים שכתבת
לעצמך לא פעם מהטיולים הנחמדים הללו שעשינו יחד- ושעליהם אני
מודה לך מאד, כי היו תמיד טיולים כיפיים, שאת רובם אתה תכננת
והכנת, ואני הצטרפתי ונלוויתי-בהתלהבות, יש לציין. טיולים
שכמותם, רוב הסיכויים-לא אעשה יותר: של חודש, הרפתקניים, לדרום
אמריקה, להודו, לבקר את הידידה הספרדית וגם להתארח אצלה בטיול
נהדר של שבוע  לספרד, טיול מקסים, או ההוא לחודש
לאמריקה-כאורחי קרוביך שם. חוויה מיוחדת.
ידעת לטפח קשרים מעבר לים. עובדה.
הנכדים הגדולים זוכרים אותך היטב, אבל היותר קטנים כבר מתחילים
לשכוח, והכי קטנים...אין מה לעשות.
ואני ממשיכה הלאה. ודברים קורים במשפחה, הרבה דברים טובים. רק
שאני נהייתי הדור הוותיק-ומעלי ומצדדי כבר אין, לפחות לחלק
מהמשפחה שלי עכשיו, איש נוסף מאבות האומה' הקטנה שלנו.
אפילו את המפעל, המקום שגרם לך כל כך הרבה שמחה, עניין, שהיה
די מרכז ההוויה שלך זמן רב, סגרו. ואולי טוב שאתה לא רואה את
זה.
כשעמדת לפני פרישה מעבודה, בגיל 67, גיל מכובד,  והיית ממשיך
גם הלאה אלמלא דברים שהמאיסו עליך שם את העבודה, הלא מתגמלת,
הקשה, אבל שאהבת והשקעת בה את כל כולך, שנים רבות-
חששתי שלא תמצא את עצמך מחוץ לעבודה, שיהיה לך משבר וסחבתי
אותך לע. סוציאלית על מנת לעשות אולי 'הכנה לפרישה', לבנות
תסריט איך תבנה את חייך לאחר הפרישה. לאחר פגישה אחת היא צחקה
עלי: הוא מלא כרימון ציפיות ותכניות, הוא לא צריך שום קורס
פרישה מעבודה.
והיא צדקה.
פרחת, דודי, פרחת,
היום התחילה שנת הלימודים בספיר. כמה חגגת שם...
ולאחר שסחבתי אותך למכללה יחד אתי לסמסטר אחד, כבר מצאת גם את
הדברים הייחודיים שעניינו אותך במיוחד, חיפשת קורסים שונים,
השתלבת בזכות עצמך בין שאר הפנסיונרים הצעירים שגילו את נפלאות
המכללה,  וחגגת שם.
חגגת גם את שאר הדברים: 'ישראל נגלית לעין-עם לביא שי ואהרלה
כהן-תיעוד ותיקים ותמונותיהם מדן עד אילת, דווקא בפריפריה, שלא
יאבד. היית חוזר משדרות, מבית איזה ותיק רב פעלים, שם שמעתם
עלילות מימים ראשונים, , התכבדתם בארוחה נחמדה, סרקתם תמונות
הסטוריות, וכל כך מצאת את עצמך שם...נרגש ושמח, מלא אנרגיה
מהחוויה המיוחדת הזו, להקליט ולהפגש איתם.
ועם חבורת הזמר, הידידות, החזרות, הנסיעות להופעות שמפעם לפעם
גם אני הצטרפתי אליהן, אהבת את ההווי ואת הזמרה-והיית כנראה
אהוב שם כי עד היום מצלצלים אלי בגינך.
והיכן שהיה אפשר, הלכת לעבוד, להרוויח לתקציב הלא גדול עוד כמה
שקלים: בחדר האוכל, בשמירה, והיית חבר במזכירות, בועדה, מעורב
כמו תמיד, ולא נטשת את הקשר עם המפעל-תמיד ביררת מה קורה שם
ועם האנשים.
וכמובן המשפחה.  
קשה להיות לבד שם ברקיע. קשה לי שאתה לא חולק אתי את הרגעים
השמחים עם המשפחה, ואתה לא עוזר לי להכין, למשל, כמו שהיית
תמיד לוקח חלק גדול בהכנות, למפגשים המשפחתיים הנחמדים. תמיד
סמכתי על עזרתך לקראתם, ידעתי שאנחנו שניים, זה עושה את זה -
והשני, אוטומטית- את מה שעוד חסר לאירוח המשפחתי.  למשל להכין
את האזכרה הזו...רק שאתה כבר לא יכול.
דודי, זה שאתה מת גם סוגר לי כל מיני דלתות שהיו פתוחות לפני
כשחיית. למשל האפשרות הפשוטה שלנו כזוג להזמין מכונית לקפיצה
לביקור סופ''ש אצל הילדים. מה שהיית עושה באופן קבוע. לעתים
בניגוד לבקשתם. עמדת על זכותך כאבא וסבא לבקר את ילדיך לפחות
עם בחודש אצל כל אחד מהם. על עניין זה התווכחתי איתך לא
פעם-צריך לראות אם מתאים להם, הייתי אומרת. אבל אתה התעקשת.
אני אבא. ונוסעים. ונסענו. וטוב שכך.
היום ביקור קצר לא בא בחשבון, וביקור סופ''ש לא תמיד מסתדר
לאנשים שעובדים כל השבוע ומחכים כמו לנווה מדבר לכך, לפרטיות
ולהזדמנות לנוח או להיות רק עם ילדיהם.
גם המשפחות דרך נישואין, מתרחבות והדור הכי ותיק, שנשאר לבד,
כבר לאו דוקא בעדיפות ראשונה כאשר יש אירוע. יש הרבה צאצאים
אז, הדודה המבוגרת לא בעדיפות ראשונה תמיד.
מה שהיה ההווי של החיים, איתך, במשך עשורים הופך לנחלת-העבר
מעצם העובדה שאינך משובץ בו עוד.
הוסף לכך את העובדה שגם בקיבוץ נסגרות הדלתות שהיו כל כך
טבעיות,  ידידותיות, בחיינו הקיבוציים, קצת בית נוסף-סתם לגשת
לחדר האוכל, או למועדון, או למחסן הבגדים, כדי לראות
אנשים...אפילו המוסדות הקיבוציים נסגרים אחד אחד, ולא פעם,
כשבא לי סתם לצאת ולגשת למקום שהיה מלא חיוניות, אנשים, עבודה,
פעלתנות, אני חושבת: אבל לאן: חדר האוכל נסגר, והמחסן,
ובמועדון כמעט אין ארועים עבור שכמותי: האם עלי לשבת בביתי לבד
כל יום  - טוב נשארה המרפאה. אולי לבלות שם כדי לפגוש אנשים?
לא חשבת שכך יקרה, כשבאת לפינה הדרומית הזו והקמת בה את ביתך,
וצירפת גם אותי.
דודי, החיים עושים את שלהם. אתה נשאר אתי תמיד. עם החיוך, עם
העיניים החומות, עם הישיבה הנינוחה בכורסה ש'פנקת' את עצמך
וקנית. שאהבת כל כך לשבת בה-וגם הנכדים אוהבים.
איך אפרד ממך בסוף השנה השניה בלעדיך? שתהיה בשלום היכן שאתה
נמצא, איש יקר שלי. כמה היית שמח להשתתף באירוע היום עם כל
המשפחה...
אשתך שלא שוכחת ולא נפרדת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תאמין לי,
כשמדגדגים לי
בדגדגן הוא
מדוגדג.

זאטוטה
פסיכודלית


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/11/17 8:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה