אף פעם לא הצלחתי להבין, בספרים, את תאורי הרגשות שמביעות
העיניים,
"הוא הבחין בניצוץ ערמומי בעיניה"
"עיניו הביעו פחד"
"ראיתי בעיניה את ההתלבטות העזה בין פיצה נפוליטנית לסלמון
מעושן ברוטב צימוקים"

האם זה אותנטי? באמת אפשר להבחין בדברים כאלה בעיניים או שזה
מין טריק אמנותי שסיגלו לעצמם סופרים?
אצלי העניין הזה אף פעם לא עבד. אני, חוץ מגלאוקומה, לא מזהה
דברים בעיניים של אנשים.
ניסיתי. התרכזתי והסתכלתי באופן ממושך ועמוק בעיניים, בנסיון
להבין את נבכי הנפש שמאחוריהן, אבל...
בפעם הראשונה חטפתי אגרוף מבעלה של האובייקט. זה היה ברכבת
להרצליה. איזה עארס. תמיד אמרתי (כתבתי אפילו מכתב למערכת) שזו
היתה טעות להניח מסילת ברזל להרצליה.
הפעם השניה היתה בתור לקופת חולים.
הבטתי, בלי לומר מילה, במשך שניות ארוכות, בעיניו של הצעיר
וראיתי (כן, הפעם הצלחתי להבחין ב-) רשע מזוקק וטהור.
כולה בן שנתיים, אבל צורח וצווח בקולי קולות (למה, מי מת?),
בלי להתחשב במאכלסי התור המכובדים.
אבל זה היה מזמן וברבות השנים הסתבר לי שטעיתי באבחנה, כי אותו
"רשע" לכאורה, בן שנתיים, גדל להיות טכנאי מזגנים מהולל ואני
האחרון שיגיד מילה רעה על אלה שעוזרים לקרר לי את הקיץ.

כשהסתבר לי שכל העניין הזה הוא בלוף, הפסקתי לחשוש שאולי אחרים
רואים דברים בעיניים שלי ויותר לא היה לי צורך להסתובב עם
משקפי שמש כהים.
אבל עכשיו, במקום בעיניים (לא בא לי יותר לחטוף אגרופים
מעארסים הרצליינים), כשאני בוהה ארוכות במחשוף נועז או אפילו
במה שמכסה אותו, אני מקבל באופן קבוע את ה- "היי, אני כאן
למעלה (מצביעות על העיניים), קריפ".