בדממה גועשת,
אני סופחת אל עצמי,
שלוחות של אחרים,
חלקיקים פזורים ויתומים,
שכבדו להם מנשוא.

בהכילי אותם,
הם מהדהדים בחלל גופי,
מתערבבים בתוך תכולתי.

ובאחריתו של יום,
עת שבתי אליי בלילה,
אטווה את כולם-
אותם ואותי,
לכדי אשמה אחת ויחידה,
מגובשת,
וכל שקדם לה יושטח.

דרכה אשלם את המס,
על היותי אני,
על האהבה שעטפה אותי
לאורך השנים,
על המקום שתפסתי,
על הרצונות והכמיהות,
שדחקתי.

בחסות האשמה,
יותר לי,
לרגעי חסד,
להביט בעצמי,
לאהוב אותי.

כך אוכל, אולי,
בשקט, מבלי שישימו לב,
כגנבת הבאה בלילה,
ובכסות של ענווה,
לרצות ולכבוש,
לחשוף את כולי,
להדליק את האור בחלל תוכי,
ולזהור.
על כל הרסיסים הכלואים בי,
מבלי למתן את הטוב עם הרע,
מבלי להקטין את עצמי כדי לאפשר לי-
לגדול.