אני זוכר; אנו הולכים ואני שם לב שמישהו מתרכז בנו די מרחוק.
את צוחקת. אני שואב את קנאתו אל גאוותי. אני שואב את תחושת
חיוכך לליבי. הלכתי לאט, רציתי לטעום כמה שיותר מהאוויר שהיה
לי כה מתוק כעת. הזה הפעם המי יודע כמה שהשמש עושה סיבוב
סביבי, ואני בטוח שהיא שמה לב להבדל שבי. קצב עפעפייך, כאילו
רוקדות לפי איזה לחש מסתורי, מנגנים למקצב פעימות ליבי, כאילו
יודעים מתי לעצום את עינייך ומתי לגלותם. השליתי את עצמי, שאת
מרגישה אליי את מה שאני מרגיש אלייך. וידעתי שאני משלה את עצמי
אך כל עוד יכולתי להעמיד פנים העדפתי לטעום מן איזו חלקת אהבה
מאשר ללא בכלל. ובלילות, הייתי עוצם עיניים ומדמיין אותך עוטפת
את גופי, והייתי ישר נרגע. החרטות, המחשבות, הלבטים היו אטומים
לנוכח כוח מסוים בנפשי, רק בזכותו הצלחתי להירדם. ובימים
כשהייתי קם, הייתי נכנס לשיחות איתך. לדיאלוגים מסוימים בהם
הרגשתי כי האשליה עובדת. רק בזכות זה הצלחתי לקום מהמיטה. ובין
לבין, כהלך זר, המתהלך ברחובות המלאים בכל מה שאינו רוצה בו.
נזכר בילדותו, נזכר בחלומותיו. גם חלומותיו כעת, הם לא יותר
מחלומות על חלומות. כך בחוזקה נפשו התרסקה בתוך פיצוץ.
וזכרונות של תחושות, ומקומות ספיציפיים, ודיאלוגים מעטים היו
לו לעולם משל עצמו. שם התהלך ברחובות המלאים בכל מה שחשק בו.
אהבה לנפשו הכה כואבת ותוהה. לעיתים היה מתגולל כמו מאיזו
אגדה; היו היה, יצור בודד, בחיפוש ומנוסה, ותמיד סופו היה
טראגי. כולם מתים. או שלפחות רק הוא. איך אוכל לשכוח; תחושות
כאלה. הירח והשמש במלחמת שיווק על ליבי. אך אני לא מאמין
בפרסומות, אני מעדיף לחכות בשקט במחתרות כי אני מאמין שרק כך
אוכל למצוא דברים שבאמת חיפשתי כל הזמן הזה, יוכיחו לי
שחלומותיי על חלומותיי לא היו לשווא.