[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אחרי שניר אמר שהוא עצמו היה אצלה ולא האמין, ובצרוף המספרים
האדומים של דפי הבנק שרודפים אחרי בשנה האחרונה, שזה מחזה נדיר
בהחלט, גם אני קבעתי איתה. מה כבר יכול להיות. עוד ארבע מאות
שקל.
העסק האחרון שלי לא מצליח להתרומם. יש איזה מזל נאחס שרודף
אותי ולא מרפה. היו לי כבר לא מעט עסקים כעצמאי ובסך הכל
הסתדרתי די טוב. כשנורית נכנסה לי ללב לפני אחד עשר חודשים,
עשתה את זה עם שני לברדורים, בלגית אחת ושני חתולים, החלטתי
לפתוח גם עסק שימכור מזון לבעלי חיים. ההוצאות שלה היו
מטורפות. ככה זה יתומים אמרה לי. מקיפים עצמנו בחיות. קראתי לה
מתי. קיצור של יתומתי. כהרגלי, הגיתי יתומתי במלעל כך שנשאר
המתי. כשאני אוהב אני ממלעל. שנים חיכיתי לה עד שבאה. והנה,
בינואר אחגוג ארבעים ושלוש ויש לי אהבת אמת.
בשבע וחצי החנתי את הקטנוע בחצר של הבניין בגאולה פינת וייצמן.
עליתי בדילוגים. שתיים שלוש מדרגות עד לקומה השנייה. תקווה
ג'בלי היה כתוב על הדלת. לפי השם חשבתי שתפתח לי איזו סבתא.
אבל לא. היא נראתה בגילי או מקסימום עשר חמש עשרה שנים קדימה.
שם עתיק חשבתי לי כשהיא פתחה והוליכה אותי לספה בסלון. היה שקט
שם. שקט נעים. אתה בענייני העבודה, נכון. חזרתי על מה שאמרתי
בטלפון. הנאחס הזה שאני לא מורגל בו.  התיישבה מולי. על השולחן
העגול הקטן בינינו היה כדור זכוכית גדול שצריך שתי ידיים להקיף
אותו.
נראתה רגילה. במבט שלה היתה אדישות עייפה. הביטה בי, הניחה
ידיה על כדור הזכוכית, הביטה בי שוב. נשענה לאחור ואמרה לי לא
לעשות יותר עסקים עם המפעל במדריד ומה שכרגע בדרך אלי מקולקל
או פגום. משהו עם המשלוח הזה לא בסדר. הייתי המום. לא אמרתי לה
מילה על העסקים שלי. כלום. נאדה. קצת בשוק ומתקשה להאמין,
קמתי, הנחתי את הכסף על השולחן אמרתי תודה וירדתי מדרגה מדרגה
בכבדות של מתאבק סומו. מנסה לעכל ולהאמין למה שהיה פה כרגע.
שמונה ימים אחר כך הלכתי ללוד לשחרר את המטען. שקי האוכל היו
מתולעים. אני זוכר שהתיישבתי בתוך המכולה. לא ממש מצליח לחשוב
על שום דבר חוץ מעל תקווה.  שוב אצטרך לקנות מהמתחרים אוכל
עבור הלקוחות שלי. גם את המשלוח הזה אתרום לצער בעלי חיים.

מאז, את כל ההחלטות אני עושה עם תקווה. השקעות במניות, קשרים
עם קולגות מחו"ל. היא ממשיכה עם האדישות העייפה שלה אבל אני
מרגיש הרבה יותר טוב.  רק העסק של בעלי החיים ממשיך לקרטע. כל
פעם קורה משהו אחר. פעם נשרף נתיך שגרם לשריפה, פעם הצפה. מזל
נאחס.
כשמתי ואני היינו שבועיים לפני החגיגה החודשית (כל רביעי לחודש
נחגג אצלנו ביין ובאיחולים), של החודש העשרים ואחד, החלטתי
להפתיע אותה ולבקש את ידה בלונה פארק על הגלגל ענק. אני מכיר
את אח של שמואל, הבעלים של עיר השעשועים והוא כבר ידאג שהספסל
שלנו ישאר שם למעלה לפחות שלוש דקות.
בקיצור, בשני באוקטובר, יומיים לפני ביקרתי את תקווה. עסקה
חדשה עם רומניה ובולגריה. קיבלתי ממנה את החיזוקים שהייתי צריך
וממש ביציאה שאלתי אותה על ענייני אהבה. היא שאלה אם אנחנו
במערכת יחסים פתוחה. עניתי שלא. מה פתאום. שאלה איפה זוגתי
אמורה להיות עכשיו. עניתי. תקווה אמרה שהיא רואה משהו בחוף
מכמורת. איך מכמורת. היא אמורה להיות בהדר יוסף. תקווה הרימה
גבות. פעם ראשונה שאני מזכיר משהו אישי. תמיד רק עסקים. והיא
באותו מבט עייף ואדיש. הסתכלתי עליה. לא היה שום רמז. השארתי
את הכסף על השולחן וידעתי שאני נוסע למכמורת.
לוקח לי שש עשרה דקות להגיע. טסתי כמו רוח. חושב מה יקרה אם
אראה אותה עם מישהו. איך אגיב מה אעשה. אני נושם. יודע שיש
בעיקר את בננה ביץ' ואת כושי. אני מתחיל בבננה. סורק לאט את
היושבים ואת החוף. כלום. הדופק שלי מתגבר. אני הולך דרך החוף
לכושי. המחשבות טורדות אותי כמו עדת יתושות. פתאום אני רואה
אותה. מתי. אני לא מאמין. זו היא. בתנוחה מאוד אינטימית עם גבר
שהוא לא אני. אני נועץ מבט שלא חודר אליה. היא לא מסתובבת.
הידיים שלו חופנות אותה קרוב. אני רואה איך פעימות הלב מקפיצות
לי את החולצה. תוך שאני פונה לאחור אני כבר יודע מה הצעד הבא.

גדי טיפוסי. עכשיו גם ברור לי מדוע העסק כושל. מגיע הביתה,
מוציא ארגזי קרטון גדולים וזורק פנימה את כל מה ששייך לה. הכל.
בגדים כלי מטבח נעליים קופסאות פזל תכשיטים, כלי רחצה.
הההההכל. זורק את כל התמונות שהדפסנו על קאפה. יסודי. לא משאיר
זכר. אני גם מחליף את המנעולים בבית. את החיות אני לוקח לחצר
של אחותי. משאיר לה מכתב. לאחותי. קונה כרטיס לבולגריה. לוקח
את תיק הנסיעות שלי, מכניס את המחשב הנייד לתיק ומעלים את
עצמי. לא יכול לשאת את הבגידה. לחשוב שמחרתיים רציתי שנהיה יחד
על גלגל ענק. שאפתח את הקופסא עם הטבעת כשנהיה למעלה. את
השמפנייה.
אני מדבר רק עם ניר ועם אחותי. מההתחלה היה בינהן קשר מצויין.
נעמי אומרת לי שמתי לא מבינה מה קרה. אני מתעלם. המראה רודף
אותי. שוכר בית בכפר ליד בורגס ומשתדל לעשות הכל רק לא להרגיש.
אני שותה. אחרי שבוע נמנע אפילו מניר ומנעמי. אני מצליח לנהל
את העסקים מהמחשב. אחרי חודשיים נעמי כותבת לי שמתי ממש
בדיכאון. כמעט לא אוכלת. רזתה נורא. שתמות אני חושב ושונא
אותה. בשבעה בדצמבר, ניר מצלצל אלי למרות שביקשתי להתנתק
לגמרי. אתה מוכרח לשמוע הוא אומר לי. אתמול הייתי בחתונה של
חבר מהעבודה ונחש מי התחתנה איתו והתעלמה ממני לחלוטין. מתי!
רק שקראו לה מירב. על ההזמנה היה כתוב אודי ומירב. מה קורה
תגיד לי הוא מבקש. מוכן להשבע שזו מתי - אלא אם כן יש לה איזו
כפילה.
הלום וויסקי אני שומע את ניר. לא מצליח לחבר אחד לאחד ומנתק.
נרדם לשלוש עשרה שעות רצוף. מתעורר עם כאב ראש מטורף. אני רוצה
קלמרה טובה שתלחץ לי את הראש עד שלא ארגיש. כלום. נכנס למקלחת
מתיישב באמבטיה ופותח את הזרם שירד לי על הראש וישטוף את כל מה
שאפשר. בהירות מתחילה להכנס אלי למח. לאט. אני נושם לאט בין
הלמות הכאב שנעשה נסבל עם כל בהירות שמגיעה. יוצא אחרי שעה
וארבעים מהאמבטיה. לראשונה עם סימן שאלה.
ניגש למחשב וקורא את כל המיילים מנעמי. את אלו ששלחה מתי זרקתי
מיד וניקיתי את הפח. לא היה לי שום רצון לפתוח או לקרוא. אני
מתחיל לחשוב שיתכן ויש הסבר. רזתה מאוד, בדיכאון. לא מסתדר עם
התחתנה אתמול. בלב כבד  שולח יד לטלפון ומצלצל לנעמי. אני מבקש
אותה רק לענות על השאלות שלי. מתי ראית את מתי לאחרונה. שלשום.
את אומרת שהיא בדיכאון. לגמרי.
אני לא מאמין שיכולה להיות אופציה כזו אבל עושה רושם שיש שתי
נשים שנראות ממש דומה. יכול להיות שהיא גם תאומה וגם יתומה.
אני מעביר את המחשבה הזו שוב ושוב בראש ומבין שבעולם הפסיכי
הזה הכל יכול לקרות. מצלצל לניר ושואל אם יש לו איזו תמונה
מהחתונה. ניר אומר שהמקרר במשרד נראה כמו אלבום. לבקשתי הוא
מצלם ושולח לי. זו ממש מתי. מעולם לא אמרה מילה על אחות תאומה.
אני שולח את התמונות לנעמי ומבקש שתראה למתי.
אני כבר מצליח להפנים שיש פה סיפור בתוך סיפור וכולנו גיבורים
ראשיים. יש למתי תאומה? והיא גידלה גן חיות שלם כדי שתהיה לה
משפחה. מה עוד יש לה. ואיך אני בגדתי בה עם החשדנות שלי.  איך
לא טרחתי לברר. אני כזה דפוק.  אני כל כך אוהב אותה. איך אפשר
לסלוח למישהו כמוני.
אני אורז את עצמי במהירות שיא ומזמין מונית לשדה התעופה. להגיע
כמה שיותר מהר הביתה. בשדה אני מצלצל לנעמי ולא מצליח להשיג
אותה. מצאתי טיסה. טורקיש איירליין. בעוד שמונה שעות אהיה
בנתב"ג. מקסימום ארבעים דקות אחר כך אגיע לחניאל. מצלצל שוב
ושוב. נעמי לא עונה. ממש לפני הבורדינג, אני מצליח לתפוס את
נעמי לדקותיים. מבין שקורה משהו מאוד לא טוב למתי.  השיחה
מתנתקת. עולה בלב כבד טרוף מחשבות לטיסה. חמש השעות לוקחות
לפחות שבעים ושתיים. אני מחכה לשנייה בה אהיה מחובר שוב לרשת.
לראשונה בחיי שאני לוקח את המזוודה ומתייצב ליד פתח היציאה עוד
לפני שהמטוס עצר. ברגע שהדלת נפתחת אני מרחף על המדרגות. מגיע
ראשון לעמדת הביקורת, עובר במסלול הירוק. תחושה קשה לופתת לי
את החזה. נכנס למונית הראשונה. נותן את הכתובת של נעמי. הכי
מהר שאתה יכול. מחייג לנעמי. אין תשובה. שלושים ושבע דקות לקח
לנהג מונית.
אני יוצא מהמונית, זורק את המזוודה על הדשא ורץ לדלת המטבח
שתמיד פתוחה. אני צורח  נעמי, מתי ולא יוצא לי קול. המטבח ריק.
מישהו חותך לי את החזה בסכין חדה. אני שומע המהום מונוטוני
מהסלון. אני מתקרב לאט. רואה את הצל של מתי יושב, היא כל כך
רזתה וחיוורת. מה עשיתי לה. היא לופתת את הסלולרי בשתי ידיה.
הגידים לבנים. מבטה נעוץ בו והיא מהמהמת ומניעה גופה קדימה
ואחורה כמתפללת. היא לא רואה אותי. לא שמה לב שאני מתקרב אליה.
בסלולרי רואים אותה בבגדי כלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אין לחם,
שיוכלו
סטייקים!


רמבו 2


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/11/17 11:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אפרת בנור

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה