[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








התחלתי לכתוב כשהייתי בן עשרים. זאת אומרת התחלתי לכתוב
כשהייתי בן שש, אבל לא לזה התכוונתי. התחלתי לכתוב באמת
כשהייתי בן עשרים. אולי קצת פחות אפילו. ישבתי מול המקלדת של
מחשב ה XT שלי, ובלבן על גבי כחול, פשוט כתבתי. זה לקח משהו
כמו שש-שבע שעות. וכל אותו הזמן לא קמתי מהמחשב. ובסוף - בסוף
היה לי סיפור קצר בן שלושה עמודים. קראתי אותו מהופנט. קראתי
אותו שוב. וכשקראתי  אותו שכחתי שאני בעצם זה שכתב אותו. חשבתי
לעצמי, וואו. זה טוב.
 זה היה אז. כשיכולתי לכתוב כל מה שעולה על הדעת, כשהמילים
זרמו החוצה בקלות. כשהכל נשמע לי נהדר. הייתי כותב בלי לדעת או
לחשוב לאן אגיע. פשוט נתתי לסיפורים לקחת אותי, וחייתי אותם,
לכמה שעות, לפעמים לכמה ימים. וכשסיימתי הרגשתי כאילו שיצאתי
עכשיו מאיזה סרט טוב. וכבר התחלתי לחשוב על הסיפור הבא.
זה היה אז.
עכשיו? עכשיו אני צריך לחשוב שלוש פעמים על כל משפט שאני כותב.
זה מספיק טוב? מספיק זורם? מספיק מדוייק, מספיק אינטליגנטי,
תואם את רוח התקופה, נאמן לז'אנר, אמין , משכנע, קולח,
נוגע...? אלוהים, אני חושב, זאת לא כתיבה. זאת תראפיה. רגע...
כותבים תראפיה או תרפיה? זאת הסחת דעת, אני מנער את הראש. תראה
במה אתה מתעסק. לא. אני לא אהיה מאלה. אני לא כאן בשביל לשפוך
את לבי על הנייר ולקבל לייקים. יש לי משהו לתת לעולם. באמת.
אבל זה כל כך קשה. למה אני מרגיש כאילו שאני נאבק? בכל פעם
שאני מתיישב מול ה Word , זאת מלחמה. ואני מפסיד.  להשאיר את ה
Word ? לא יותר נכון לכתוב וורד? וורד זה סוג של פרח. אבל זה
יהיה כמו לכתוב 3 במקום שלוש. אני שונא את זה. ושונא את זה
שאני שונא את זה. הפכתי לפוריטן. וזה רק חלק מהבעייה. כל דמות,
כל מקום, כל אירוע שאני כותב מגיע לי עם 2 קילומטר של מטען.
אני אתן דוגמה. נניח לרגע דמות נשית. סתם. גנרית כזאת. רגע
אחד, אני חושב. מה גנרית? אין דבר כזה אישה גנרית. מאיפה היא
באה? אוקיי. אני חושב על מקום לא הגיוני בעליל. אוסטרליה.
סבבה? היא באה מאוסטרליה. איך היא נראית? בוא נראה, גבוהה,
תווי פנים דקים, רזה מדי. שיער שחור. תלתלים.
"נעמה." היא אומרת.
"מה?" אני מביט אליה תמוה. "מה הקשר?"
"הרגע תיארת את נעמה." היא מתעקשת ונועצת בי מבט של ניצחון.
"עד לשנייה שאמרת את זה היא לא הייתה אפילו דומה לנעמה!" אני
מתרעם. אבל אני יודע שזה כבר מאוחר מדי. הדמות הנשית הגנרית
שלי כרגע קיבלה את פרצופה של נעמה. וסיפורה מעתה יהיה בבואה של
אותה ילדה, שהכרתי כשהייתי בן 23.
אני קורא שוב את שורות הדיאלוג שהרגע כתבתי. הו, לא. אני אומר
לעצמי. זה לא יהיה אחד מאותם סיפורים קווזי-סוריאליסטים שבהם
דמות דמיונית פורצת לפתע ממוחו של הכותב ומתחילה לדבר איתו.
לא. אני מנהל את הדיאלוג הזה עם עצמי, תודה.
בשלב הזה, אם זה באמת היה אחד מהסיפורים המעצבנים האלה, הדמות
הדימיונית הייתה עונה לי חזרה, ומפריכה את כל מה שכתבתי. אני
ממתין. אף אחד לא עונה. רק אני כאן. איזה יופי.
אז הדמות שלי, שהיא לא נעמה, היא דמות מיוסרת. היא מחפשת את
עצמה כבר כמה שנים טובות ולא מוצאת. היא הייתה שנתיים
באוסטרליה. חיה לה עם איזה מקומי אידיוט כמו בשיר של עלמה
זוהר, והעולם היה יפה. אבל אז המציאות הכתה לה בפנים. ולמציאות
קוראים כסף. וכשהוא נגמר אז הוא נגמר ואין מה לעשות. אז היא
חוזרת לארץ. ובארץ חרא. באופן כללי בארץ חרא אבל בעולם של לא
נעמה זה חרא מיוחד. כי הגוף שלה פה אבל הלב שלה שם.
וואו. איזו קלישאה יצאה לי עכשיו. למחוק את זה? פאק איט. זאת
האמת. לא מוחק.
אז לא נעמה עובדת בעבודות שהיא שונאת. וחולמת על היום שבו יהיה
לה מספיק כסף בשביל לחזור. ובינתיים שותה ומעשנת בכמויות שלפני
שנתיים היא לא חלמה שאפשרי בכלל, ומזדיינת עם כל מי שמסתכל
לכיוון שלה, כי הגוף שלה פה, אבל הלב שלה שם.
שנייה רגע. אם קורה מצב שאני מפרסם את הדבר הזה, למרות שממש לא
החלטתי עדיין, יכול להיות שנעמה האמיתית קוראת את זה? תכל'ס
אני מוציא פה דברים לא נעימים. ולמרות שאנחנו לא בקשר יש
פייסבוק, במה, עניינים. נו טוב. לא סיפור. נשנה את השם. שם שלא
קשור אלי בכלל נגיד... נעמה. כן. נעמה זה טוב.
עכשיו שזה נפתר, יש לי דמות. כן היא ממש דומה למישהי שהיכרתי
כשהייתי צעיר. היכרתי, אפשר לומר. שכבתי איתה למשך תקופה, גם
את זה אפשר לומר. אבל זה ממש לא קשור. כי לא נעמה לא מכירה
אותי וגם לא שכבה איתי מעולם. ואני בכלל לא בסיפור. ממשיכים.
אז יש לנו דמות והיא אפילו נשמעת כמו דמות די מעניינת.
"כל הכבוד, תותח." מוזה אומרת. "עכשיו מה קורה איתה?"
מוזה לא אמיתית. נבהיר את זה לרגע. אני לא רואה מישהי מולי ולא
מדבר עם אף אחת. מוזה היא פרזנטציה לדיאלוג שאני מנהל עם עצמי.
כן, אמרתי את זה קודם. אבל היה לי חשוב להדגיש.
"כן," אני אומר. "זה המצב הסטאטי. עכשיו משהו צריך לזוז."
"משהו שיגרום לה לצאת מהמסלול של שנאה עצמית." מוזה אומרת.
"היא מכירה בחור." אני זורק מן הסתם.
"אז זה סיפור רומנטי?" מוזה שואלת.
הממ... צריך לחשוב על זה קצת. אני לא כותב סיפורים רומנטיים.
אני לא סובל סיפורים רומנטיים, בעצם. זה לא אני. אני בכלל
טיפוס לא רומנטי. א-רומנטי, אפשר לומר.
"א-רומנטי." אני אומר לבסוף. "זה סיפור א-רומנטי. על יחסים,
אבל בלי אהבה. על אנשים. בלי רומנטיקה."
"אין דבר כזה א-רומנטי." מוזה מגחכת. "המצאת את זה הרגע."
אז מה אם המצאתי. אני מתעלם. אני חושב לרגע על המשפט הזה שאני
שונא 'באומנות כמו באומנות..' אני לא אכתוב אותו כאן. אני ממש
שונא את המשפט הזה. מה גם שהוא לא נכון. "אז היא פוגשת בחור."
אני אומר לבסוף.
"היא פוגשת אותך." עונה לי מוזה.
"אותי?" אני משתנק. " מה פתאום אותי? מה אני קשור לעניין?
מאיפה הבאת את זה פתאום?"
"פשוט." מוזה אומרת. "אתה הגיבור של כל הסיפורים שלך."
"מה?" אני אומר. "ממש לא."
"אל תאמין לי." היא משיבה בעייפות. "תקרא בעצמך. כל הדמויות
הגבריות בכל הסיפורים שלך הם תמיד אתה. זה לא משנה איך תקרא
להם. אריק, דובי, איתן - הם כולם אתה."
היא צודקת. ברור שהיא צודקת. חבל על הוויכוח בכלל. אני לא יכול
אחרת. בעולם של לא נעמה, כל הגברים הם אריק, ואריק הוא הגבר
היחידי. זה קצת נרקיסיסטי מה שאני אומר כאן, לא? כי זה אמור
להיות סיפור על נעמה, ואיך שהוא, בכל זאת זה סיפור על אריק. או
שאולי אפשר למתן את זה קצת. אריק אבל אחר.
"בסדר. השתכנעתי." אני אומר למוזה. "אבל לא נקרא לו אריק. הוא
יהיה משהו אקזוטי כזה. נגיד שהוא מאוסטריה. נקרא לו יאן."
"ברור..." מוזה אומרת בלגלוג. "יאן..." היא מסתכלת עלי במבט
מרחם. "אתה קולט ש 'יאן' זה בעצם סיכול אותיות של 'אני', כן?"
נו, בסדר. מה זה משנה. יאן שהוא בעצם אני. זאת לא הפואנטה.
צריך להתרכז במה שקורה ביניהם. בפעם הראשונה, היא פוגשת בחור
שמזיז אצלה משהו. זה מתחיל בתור סתם שני אנשים בודדים שגם
שוכבים אחד עם השני על הדרך. היא לא מסוגלת להתאהב. כי הגוף
שלה כאן, אבל הלב שלה לא.
ואז, מגיעה התפנית. איפה שהוא משהו משתנה. היא מתחילה לחשוב
שאולי יש כאן יותר מזה, אולי מה שהיא חיפשה כל הזמן הזה בכלל
לא נמצא שם, אולי זה פה מולה. ואולי יש כאן מישהו יציב, מישהו
שיקבל אותה כמו שהיא, עם כל החרא שהיא עברה. מישהו שירצה אותה,
באמת. אבל בשביל זה היא תצטרך להיות פגיעה שוב. היא תצטרך
שיהיה לה אכפת ממישהו, ממשהו. והיא לא בטוחה שהיא מסוגלת.
"חחח... הרגת אותי." מוזה צוחקת.
"מה?" אני נעצר. "קיטשי מדי?"
"קיטשי???" מוזה צוחקת כל כך שקשה לה לנשום. "וואו. כנראה שאתה
לא זוכר את יאן מאותה תקופה. בוא אני אספר לך על יאן, טוב?"
מוזה עוצרת לרגע ואז ממשיכה. "יאן נפרד מחברה שלו לפני
חודשיים. יאן מזדיין עם נעמה אבל בינתיים יוצא עם אחרות. והוא
אפילו לא טורח להסתיר את זה ממנה. אבל בעצם, יאן מתגעגע לחברה
שלו, זו שהוא נפרד ממנה ועד היום לא ממש יודע להסביר למה. אז
הוא פותח במסע של הרס עצמי. יש שבועות שהוא לא ישן לילה אחד
בבית.  בנאדם..." מוזה אומרת ומנענעת את הראש. "יאן אפילו יותר
דפוק מנעמה."
כן. נכון. הוא חרא של בן אדם, היאן הזה. הוא יציל אותה? יאן זה
הבנאדם האחרון שהיא צריכה כרגע. הוא הורס כל מה שהוא נוגע בו.
"אבל את יודעת מה?" אני אומר. " אולי זה בדיוק הקטע של הסיפור.
הוא דפוק. היא דפוקה. אבל איכשהו, ואולי דווקא בגלל זה, הם
מבינים אחד את השני. זה כל העניין בעצם. לקבל אחד את השני, עם
כל הדפיקות, עם כל השריטות, עם כל המטענים והאקסים והאקסיות
והטעויות שעשינו בחיים. כל הכאב והצלקות, זה הכל חלק מהחבילה.
זה לא סיפור על אהבה גדולה. זה סיפור על מחילה. קבלה.
התחדשות."
"תשמע." מוזה אומרת. "זה לא רע."
"באמת?" אני קצת מופתע.
"כן, באמת. זה יכול לעבוד. אתה יכול לכתוב כזה סיפור." היא
חושבת לרגע. "זה מזכיר לי את הסרט הזה... שכחתי איך קוראים
לו."
"מה, איזה סרט?" אני נעצר.
"לא זוכרת, נו. עם ג'ניפר לורנס וההוא." היא עוצרת לרגע. "הכל
טוב, יש IMDB." היא אומרת. "כבר מוצאת לך את זה. אה - הנה.
'אופטימיות זה שם המשחק'. עם ג'ניפר לורנס וברדלי קופר. הוא
בדיוק יוצא ממוסד פסיכיאטרי אחרי התמוטטות עצבים, היא שרוטה על
כל הראש. שניהם עם בעיות חבל על הזמן. איכשהו הם מכירים,
מוצאים שפה משותפת, מחילה קבלה, נו, כל מה שאמרת."
אני המום. "את רצינית איתי???"
מוזה מביטה בי מופתעת. "כן, מה קרה? אז יש כזה סרט, לא ביג
דיל."
"לא ביג דיל???" אני צועק. "לא ביג דיל??? כל התהליך הסיזיפי
הזה, כל העבודה הזאת, ובסוף יש כזה סרט עם ג'ניפר פאקינג
לורנס??? " אפשר לזרוק הכל לפח כבר עכשיו. " כוס אומו כל
הניתוחים והאינטרוספקטיבות האלה. זה מה שיש לך להביא לי בסוף,
יא חתיכת שרמוזה."
אני מביט במסך מיואש. "אין לי מה לכתוב." אני אומר לבסוף.
"תודה רבה לך באמת."
מוזה מצחקקת. "אבל כבר כתבת."
"מה כתבתי." אני אומר בקול חנוק. "לא התחלתי אפילו."
"תסתכל למעלה." מוזה אומרת. "יש לך 3 עמודים. אפילו קצת יותר."

אני מביט במסך. ואללה. וזה שלושה עמודים. לא 3 עמודים. "אבל
בכלל לא כתבתי על נעמה ויאן ומה שעובר עליהם..."
"נכון, אבל הסיפור בכלל לא היה עליהם." אומרת מוזה. "ונדמה
לי," היא מוסיפה. "שהוא כמעט גמור."
אני קורא אותו שוב מההתחלה. תיקנתי כמה דברים קטנים, אבל כן.
הוא גמור.
"אתה רואה?" מוזה אומרת. "אתה בכלל לא צריך אותי. פשוט תכתוב.
יהיה בסדר."
"כן, אה?" אני עונה. "מוזר. לא חשבתי שיצא מזה משהו."
"תגיד," מוזה מקניטה בכל זאת. "אם היית כותב בכל זאת את הסיפור
ההוא על נעמה ויאן, מה היה קורה בסוף?"
"האמת? אין לי שמץ של מושג." אני מחייך ולוחץ על Save.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אתה תקוע על
ענף עץ,
לידך יש כוורת
של צרעות,
על ענף אחר נחש
ארסי,
מתחתך זאבים,
ואתה מנהל שיחות
עם המוות-
כנראה אתה קורא
יותר מדי
פראצ'ט!


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/11/17 11:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שמבוזי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה