יולי 1986, שתיים ורבע אחר חצות. אני בסובארו. נוסעת מכיוון
חוף הצוק הביתה. הרמזור בצומת נמיר ארלוזורוב אדום. משמאלי
עוצר BSA 500!!. מהחלון הפתוח אני מבקשת שירים את משקף הקסדה
ומציעה לו להתחלף לכמה צמתים. שממש אשמח. על הכלי הזה עשיתי את
הטסט.

הכביש ריק. שניינו לבד ברמזור. מסתכל עלי ושואל אם אני בטוחה.
לגמרי אני עונה. בטוח הוא שואל שוב ואני עונה לחלוטין. הוא
יורד מהאופנוע, משאיר אותו דולק על הג'ק. אני יוצאת מהסובארו,
לוקחת את הקסדה ומתיישבת. חיוך ענק מרוח לי על הפנים. הוא כבר
מרחיק את מושב הנהג לאחור. מרימה את הרגלית של הג'ק, שמאלי
דורכת על הדוושה ומשלבת לראשון, משחררת את המצערת וזורקת לו
שנפגש בתחילת המסגר. מבסוטה כל כך ממנו וממני ומהאוויר שמנפח
לי את החולצה. מכורה לדו גלגלי. בעוד חודש אקבל את ה GSX550.
מחליטה לפתוח עוד קצת מצערת עד הקריה. המהירות הזו על שלדת
הברזל הכבדה נעימה כל כך לגוף.
משום מקום צצה משמאלי קורטינה עם צ'קלקה כחולה מלווה בסירנה
וכורזת לי ישר לאוזן לעצור בצד. אני רוצה לקבור את עצמי במקום.
עוד שניה הוא יגיע עם הסובארו. איזו בושה. איזו טפשה וחסרת
אחריות. את המחשבות האלו מקיפים לא פחות משלושה בריונים שירדו
מהקורטינה. אני מתחילה להסביר והגורילה הגבוה כבר אוזק לי את
יד ימין ומכופף לאחור. למי שלא מכיר אותי, אני די רזה ודקיקה.
יורדות לי דמעות. העלבון הזה גורם לי לאלם. הבבון השני רושם את
המספר של האופנוע על דף, משחק את השוטר הטוב ואומר לי תראי
מותק אנחנו רק רוצים לדעת איפה הסחורה. אני בוהה בו.. כשאני
אומרת לו שאין לי מושג ירוק על מה הוא מדבר, הגורילה מושך לי
את היד מאחור עוד קצת למעלה כאילו אני נדיה קומנצ'י. אני לא.
עכשיו הדמעות כבר מרטיבות אותי. לעלבון מצטרף כאב חד. אני מנסה
להסתכל לאחור לראות את הסובארו. הכביש ריק.
תראי מותק, אומר זה ששתק עד עכשיו, את משחקת אותה לא רע, הייתי
שמח לקבל ממך את כל הפרטים אבל אנחנו בדיוק בחילופי משמרות אז
ימשיכו איתך בתחנה. אני מתחילה לראות נקודות שחורות מול
העיניים. הגורילה לופת לי את העורף מאחור ומוליך אותי לדלת
האחורית הפתוחה של הקורטינה. הבבון עושה חיפוש על האופנוע
והשתקן מתיישב מאחורי ההגה. כשהסחרחורת שלי נרגעת מעט אני
אומרת להם שבעוד רגע הסובארו תהיה כאן. אני רואה שהמבטים שלהם
עייפים מסיפורים. כשהבבון נכנס לקורטינה אני כבר מספרת להם
בפעם השלישית שזה לא האופנוע שלי. שהתחלפנו. השתקן אומר לי
שאני משהו. שהיצירתיות שלי מרשימה.
באמת שואל הבבון, למשמע הסיפור. אני נשבעת אני אומרת. איפה
הרשיונות שלך הוא שואל ואני עונה שכל הדברים שלי בסובארו. הוא
נאנח בקול רם ואומר נניח. איך קוראים לו הוא שואל ואין לי
מושג. איך הוא נראה, מה לבש - אני מבינה שלא טרחתי להסתכל עליו
בכלל. רק את האופנוע ראיתי. את נוהגת לעשות את זה הרבה הוא
שואל.  זו הפעם הראשונה אני אומרת לו. השתקן אומר שאם זה לא
היה כל כך תלוש, אפשר היה להאמין לי. אבל זו האמת אני אומרת גם
כשמגיעים לתחנת המשטרה ברחוב דרור ביפו ומכניסים אותי ( אותי!!
) לתא מעצר וסוגרים עם מנעול. אני מבקשת לצלצל להורים או לגיל
הם מתעלמים ממני. ברקע יש דיבורים על עסקת ההרואין ועל ההתממות
שלי. לא מאמינים לי. אדם מהישוב לא מחליף רכב באופנוע סתם
בשביל הכיף. אני עונה שוב ושוב על אותן שאלות. איך קוראים לך
איפה את גרה ממי באת. תחשבי טוב ותעני שוב. איפה החומר. איפה
הבחור. קיבלנו מודיעין על הBSA הזה ואת רכבת עליו. איפה החומר.
אני כבר לא בוכה אבל מבוהלת כהוגן. מבקשת שוב לדבר עם גיל או
עם ההורים. מתעלמים ממני בגסות. מדברים בקול בינהם, מרימים
טלפונים. הציפור פה הם אומרים ומתכוונים אלי. חוסר האונים שאני
חווה בארבעים וחמש הדקות מאז המפגש עם הבולשת הופך פתאום
לצחקוק ביני לביני שהופך להיות צחוק הסטרי. אני לא מאמינה למה
שקורה. זה לא יכול להיות. אני לא צריכה לצבוט אותי. ברור לי
שאני ערה. אפילו אורוול לא כתב טרוף כזה. מתוך הצחוק אני חוזרת
ואומרת להם שזו טעות. להגיד שאני קשורה להרואין זה כמו לומר
שאני בלונדינית עם עיניים ירוקות. אין סיכוי. שיחפשו את
הסובארו. את בעצם בלונדינית שואל הרשם והשאלה שלו גורמת לי
לחשוב שכל הספרים המטורפים שקראתי מבוססים באמת על מציאות.
הספרים והבדיחות. השעה מתקדמת לזריחה.
בשש וחצי מאפשרים לי שיחה אחת. אני מצלצלת להורים. אבא שלי
אומר שרק לי יכולים לקרות דברים כאלה ואומר לי לספור שמונה
דקות. הוא מגיע אחרי שבע דקות ועשרים ושש שניות. כשאני רואה
אותו נפתח סכר הדמעות שלי ואני מרטיבה לו את החולצה במשך שתי
דקות רצוף. מסתבר שבינתיים מצאו את הסובארו והביאו אותה למגרש
החניה שלהם.
קצת מתנצלים. ממש טיפה. קרוב יותר לטיפטיפונת. מחתימים אותו
ואותי. אני סהרורית לגמרי. כשאנחנו יוצאים החוצה אני רואה מולי
את האופנוען. אני קופאת במקום. מתקשה להאמין. ידיו אזוקות,
מאחוריו שני בלשים המזרזים אותו להתקדם. כשהוא חולף לידי
המבטים שלנו מצטלבים. לוקח לו שניה לזהות אותי. כשהוא כבר צעד
אחד אחרי ואני עוד נטועה במקום הוא מסובב ראשו וזורק לי שאלתי
אותך פעמיים אם את בטוחה.