הציפור נחתה על אדן החלון,
שלפה מקורה, חרצה לשון,
ואני הייתי עייף ביינות למחשכים חשוכים,
שוחה בתוך ערפלים אפלים,
מתפלל לקצת אור.

אבדה התקווה מעל פניי האדמה,
אנחנו שוחים בשברון מדמנה
נפלו הרוחות והתרסקו,
חלפה גם השכינה
אנחנו לא מוצאים קרן אור בחשכה.

לא הייתה לידי כשהייתי צריך אותה
ואני שוקע לתוך תהומות חשוכים,
בתוך חברה בורה ברברית,
חסרת שכל לחלוטין

היא אמרה שהיא תשלוף אותי מתוך הבור,
אבל הייתי שם יותר מדי זמן
וגם כשהיא יכלה, היא לא עשתה

אני מצאתי את עצמי נודד בין הקירות
בין טלוויזיה רעה לרדיו ממסטל,
ולארוחות אוכל גרוע,
ואפס הבנה מהסובבים אותי

כולם חשבו שאני טיפש,
כולם חשבו שאני לא מבין דבר
העיניים שלי ראו הכול,
והם חשבו שהם לא רואים דבר

הם חפרו לכבודי את הקבר,
וחשבו שאכנס לשם מרצוני
אני חולה, אבל לא טיפש,
וגם מתוך תעתועי המחשבה אני רואה ברור.