‎ישנה נקודה מסויימת על כביש החוף, קצת אחרי אם הדרך, במקום בו
הכביש מתקרב יותר ויותר לים, איפה שבחורף אתה יכול להרגיש איך
הרוח מנסה להעיף אותך ימינה ושמאלה כאילו מנסה לבדוק עד כמה
אתה עירני.

‎אני לא באמת צריך או יכול לומר לכם איפה הנקודה בדיוק, אבל אם
אי פעם תעברו שם תגלו מיד שאתם במקום עליו אני מדבר, אי אפשר
לטעות לגבי זה, כי שם העולם מתנתק ממכם.

‎הרדיו מתחיל להשמיע רעשים מוזרים כאילו מנסה להחליט מה הוא
מעוניין לשדר, גלגל"צ או תחנת רדיו בערבית מאחד השכנים שבגבול
ובסופו של דבר יוצר מיקס מוזר של מואזין שר עם שלמה ארצי.

‎לאחר מספר שניות של יאוש, הרדיו מרים ידיים וכל מה שאתה יכול
לשמוע זה רעש סטאטי מרגיז שגורם לך פשוט להתעצבן לרגע, לכבות
את המקלט ולנהוג בדממה.

‎אם חשבת לעצמך שהישועה מאותה בדידות רגעית תגיע מאיזשהו מכשיר
סלולארי, אתה יכול לשכוח מזה.

‎לאט לאט המלבן הקטן שכל היום שולח לך רק צפצופים והתראות מאבד
סמנים של קליטה וחיים, עמודה אחרי עמודה וגם הוא משאיר אותך
לבד.

‎בפעם הראשונה מאז שאתה יכול להזכר, אתה לבד.

‎זו אולי נקודה שממשיכה קצת פחות מקילומטר (אלוהים הרי יודע
שאנחנו הישראלים לא מסוגלים להתנתק ליותר מזה) והנסיעה בדממה
לא נמשכת יותר מידי.

‎אם תחליט למדוד אותה בזמנים המקובלים שאנחנו בני האדם אימצנו
לעצמנו, היא נמשכת פחות מדקה, אבל ההרגשה שאתה מקבל כשאתה עובר
את אותה הנקודה גורמת לך להבין שהזמן המקובל לא באמת רלבנטי
בנקודות שכאלו.

‎אותה הנסיעה באותו הכביש תלויה בכמה מחשבות עוברות לך בראש,
וכמה דברים ניסית להדחיק אחורה.

‎באותו הרגע בדיוק הן כולן מתפוצצות מתוך מחסום שהצבת וככל
שכלאת יותר מהן, כך הנסיעה תרגיש ארוכה יותר.

‎בסופו של דבר, לא משנה כמה מחשבות דחקת אל אותה פינה חשוכה
ולא משנה עד כמה אלים היה המאבק של אותן המחשבות להתפרץ החוצה
כשהן  הרגישו שאין יותר שום דבר שעוצר אותן והן בוחרות להסתער
קדימה באותו מרחק של פחות מקילומטר על כביש החוף, אתה עובר את
אותה הנקודה.

‎הרדיו יתחיל למלמל מילים שיביאו הגיון למישהו איפשהו שם,
מישהו שלא יצא כרגע ממתקפה בלתי מרוסנת של מחשבות שכבר מזמן
חשבת שהן לא רלבנטיות לגביך.

‎עמודה אחרי עמודה אותו המלבן המציק יחזיר לך את הקשר לעולם,
ואולי רק אולי, אם אתה בר מזל יצפצף ויראה לך שמישהו חשב עליך
באותו הזמן שבו הותקפת באותו בליצקריג וגם אז לא באמת היית לבד
(כל זה בהנחה כמובן שלא נתת לאותן רוחות החורף לטלטל אותך חזק
מידי כי אם לא היית מספיק עירני כשהן בדקו אותך, תשאר שם לנצח,
אבל הסטנדרט הוא שכמו כל דבר אחר בחיים, גם את זה אתה תעבור).
 
‎לרגע, לאחר שתחזור אתה תרגיש עדיין מנותק.

‎אתה תרגיש קיים ולא קיים, ואז מהר מאוד, תשכח מאותה הנקודה,
אותה הנסיעה ואותו הקילומטר, המחסום שעצר את אותן המחשבות
יחזור למקומו והעולם ישאב אותך חזרה לתוכו, עד לפעם הבאה
שתעבור בכביש החוף.

‎אבל איפשהו, תרגיש קליל יותר, מזוכך.

‎יש פעמים שאני חושב על אותה הנקודה, היום למשל.

‎יש פעמים שאני חושב על הימים בהם עברתי את אותה הנקודה ולא
יכולתי לחכות כדי לעבור אותה כדי שאוכל להתחבר שוב לעולם
שמסביבי, דרך רדיו או אולי כדי להתקשר או לסמס (אל תסמסו כשאתם
נוהגים ילדים) אותה המתקפה היתה פשוט אדירה והנחמה היחידה היתה
העובדה שזה יגמר (יחסית) מהר.

‎אבל יש ימים, שבהם אני חושב לעצמי להפוך את אותה הנקודה ליעד,
פשוט לעצור שם ולשקוע, לתת לאותה המתקפה לעבור דרכי ועל הדרך
להתנקות.

‎לתת לאותן המחשבות להתיש את עצמן ולהמשיך הלאה.

‎הרמן מלוויל תאר במובי דיק איך בימים בהם ישמעאל לא רוצה קשר
לאנושות כי כול כולה רק גורמת לו לכעס ענקי ולייאוש בלתי נסבל,
הוא בורח אל הים.

‎כשאני חושב על זה, היום אפילו אותו הים כבר לא מנותק, אבל
אותה נקודה שם על כביש החוף, קצת פחות מקילומטר של נסיעה, היא
אולי אחת מהימות האחרונות, עדיין מנותקת ועדיין שקטה וכופה
עליך לרגע אחד להתנתק.

‎אז היום, ואולי לתקופה הקרובה, ואולי לתקופה המרוחקת... אני
הולך לאותה הנקודה, אותה נקודה שרחוקה שנות אור ממדיה חברתית.

‎תודה לכם שאתם תמיד שם בשבילי, ואולי מחר כבר אחזור, או עוד
שבוע.
‎אולי לא.
‎הכל תלוי בכמה הצלחתי להדחיק אחורה, וכמה חזקה תהיה אותה
המתקפה.

‎באמת אוהב אתכם נתראה בקרוב.