בן 45
בן? זה נשמע כמו ילד קטן.
גבר בגיל 45. מביט חסר אונים, בכל משמעויותיו של הביטוי הזה,
באשה צעירה. לא ילדה, לא נערה, לא בייבי. היא אשה צעירה. הכבוד
הזה מגיע לה. היא אדם בוגר.
אני מנסה את כל הצעדים שאמורים להציל אותה. אני מברר את שמה,
אני מתייחס אליה כאדם שלם, לא מתייחס לאברים שלה בנפרד ממנה,
נפלאים ככל שיהיו.
אבל זה לא ממש עוזר. בפעם השנייה זה באמת קל יותר. החלקים של
הפאזל נופלים מעצמם למקומם הנכון. צרופי מקרים קטנים מנדבים את
עצמם לאפשר את המעשה.
...
החום עוזב את גופה במהירות. שטח הפנים של עורה גדול יחסית
לנפחה הקטן. כמו תינוקת. המגע שלי אינו מספיק לחממה. עם כל
גודלי העצום, גופה, גופתה, מתקררת למגע. היא הופכת ליבשה
וקרה.
בושה בתר-משגלית היא סכנה אמיתית, אני עלול לפספס משהו
בנקיונות, בעודי עסוק בבושה שלי. עורה קפיצי עדיין. הוא ישאר
קפיצי עוד שעות ארוכות. קשיון המוות יגיע עוד זמן רב. בינתיים
היא בובת סמרטוטים ומפריעה מאד לנקיונות. גופה לא מתמסר אלא
נאבק ממש - נסרח ומתגלגל חזרה, מורח ומפזר.
...
אני מתאמץ לשחזר את רגעי הריגוש הקצרים, את עיניה הקרועות
מפחד, את שריריה (שוב אני מפרק אותה, די). אבל את עיקר הזיכרון
תופס הזמן האפור הזה. הנקיונות שאחרי. גוף סרבני ורופס. מגיר
את נוזליו כריר של יושבי בית האבות. למה אני לא יכול לזכור
אותה חיה? ובמיוחד את הרגעים שלי איתה ביחד? למה רק את הגועל
הזה?
...
גם בחלומות הלילה אני רואה אותה מתה. לא כפועל, אלא כשם עצם.
עצמות האגן שלה דקרו אותי ממש. זה יתכן? האם גם מאהביה החיים
נדקרו מאגנה הדוקרני? הם בטח לא נמרחו עליה כך. והיא בטח שמרה
על טונוס שרירים כדי להקפיץ אותם, ככדורים על קיבורת המורה
לספורט.
...
הפעם הבאתי חומרי סיכה וחומרי נקיון, אבל לא מתאימים, מסתבר.
הריחות חזקים מדי ותהליך הנקיון מפיק צלילים לא נעימים. קראו
לה מרי. לא כמו שם אירופאי, אלא המילה העברית למרד. נקראה על
שם סבתא שלה, ביתו של איש אצ"ל. העור הלבן הזה הופך לשקוף
כמעט, מגלה נימים ועורקים, כמו ערוצי צבע בשיש.
...
כמעט ומתתי עכשיו. היא נשמה. פעם אחת. ברגע הקצר הזה חשבתי על
מה שאעשה אם היא תתעורר. לא אוכל לעשות לה את זה שוב. כמו נדון
לתלייה שנשאר חי על הגרדום - עלי לחון אותה. אבל אצטרך לאיים
עליה שלא תספר, שתשאיר את החוויה לעצמה. במובן מסויים זה נפלא
יותר? היא נושאת את הסוד כמו עובר שיונק את חייה ממנה. ואז כמו
מפל מי קרח אני מבין איזה עינוי זה בשבילה. זה לא מוסרי להשאיר
אותה חיה כך. אבל כשאני נפנה להתייחס לבעיה אני מבין - היא לא
נשמה שוב מאז ועברו כבר כמה שניות.
...
זה יהיה אחרת בפעם הבאה. אני חייב לזכור.