שהגיע אוקטובר והחורף עדיין לא בא, הבנתי שאני חייב ללכת.
אמרתי לנטע "אני הולך!" והוא אמר "בסדר גמור".
אז הלכתי עד שהרגליים כאבו לי ושחיתי כמעט את כל הים והגעתי
ללונדון.
החורף היה בלונדון.
ניגשתי לאדם עם מעיל ואמרתי לו "תסלח לי אדוני, אבל כבר
אוקטובר והגיע הזמן שתתנו לנו את החורף חזרה.".
אבל הוא לא הבין מה אני אומר.
בלילה היה קר בלונדון, ושלושה אנשים שלבשו מעילים הדליקו מדורה
בתוך פח זבל. אמרתי להם תודה שהם חיממו אותי, אבל המעילים לא
הבינו דבר ואת מה שהאנשים אמרו לא יכולתי לשמוע, כי קצת
התחרשתי מהקור.
החלטתי לחזור.
לקחתי את הרכבת התחתית חזרה (כאן קוראים לה הטיוב).
נטע (שאלוהים יברך אותו) השאיר את החלון פתוח.
אמרתי לו "חזרתי!" והוא אמר "בסדר גמור".
למחרת החורף הגיע, ואני אמרתי שבכלל, אולי הוא היה יכול לחכות
עוד קצת. אולי עד ינואר. ושבכלל לא היה דחוף לי שהוא יבוא.
אבל החורף, החורף מעולם לא הבין דבר. |