מכיל תכנים קשים

כמו שהיא אמרה - אני הולכת ממך. היא אמרה את זה בהקלה, כאילו
היא משתחררת ממני לחופשי, כאילו הייתי לה למעמסה. אבל זה בסדר,
אני אומר, שתלך, אם זה עושה לה טוב. אם יש מישהי אחרת ש-כן טוב
לה איתי, אני אמצא אותה והיא תמצא אותי, והכול יהיה סבבה, היא
לא האישה היחידה ביקום. לא.

ישבתי פיניתי את שולחן הכתיבה שלי מ-כל הניירות והרישומים
הישנים, יש לי זמן לכתוב מה אני באמת רוצה. כבר שכחתי ממנה,
ואני לא מתגעגע, אבל היא כמו ילדה קטנה מחכה לי מ-עבר לפינה,
כדי לראות אותי סובל ומתייסר, ומתחנן שהיא תחזור או משהו. היא
זו שלא משחררת, למרות שהיא הכריזה שהיא רוצה להשתחרר. היא רוצה
טפיחה על האגו, "כמה רע לו בלעדיי, כמה הוא מתגעגע," כאילו יש
בה משהו שאין בנשים אחרות. אני בכלל לא מתייחס, "מה הוא אומר
עליי?" היא שואלת חברות וחברים שלי, "לא מדבר עלייך, לא אכפת
לו," וכואב לה, למה? היא רצתה להשתחרר, אבל היא רוצה להרגיש
מיוחדת כאילו איבדתי משהו יקר, כאילו היא יקרה.

עכשיו היא מתקשרת, "איך אתה מסתדר?" אני מסתדר מצוין, אני אומר
לה, כמו שהסתדרתי מצוין כל הזמן.

כותרת
(אתה צריך לתת להם כותרת נפרדת,
כי הם לא מבינים שזה קטע אחר.)

זיונים זה כל מה שיש לנו, הוא אמר, ואני הסכמתי אתו. אפילו
הנשים שלנו מסכימות שזיונים זה כל מה שיש, הוא אמר, ואני תהיתי
על הנשים האלה. כל הזמן אני מזיין, הוא אמר. אני מזיין בכל
מיני צורות, צריך לגוון, לא רק לדחוף. "בהחלט," אמרה האישה
שאתו. למשל - אני מזיין בדוגי, ופנים מול פנים, וגם מאחור, הוא
אמר. "גם מאחור," היא חזרה אחריו. ואני עושה את זה כל-כך טוב,
שהן שבעות רצון. "בהחלט," היא אמרה. אני מחדיר אותו חזק ועמוק,
ונותן להם לגמור מהפ'נוכו של הקוס, ממש ליד הרחם. היא צחקה.
ואחרי זה אני משפד אותן עוד ועוד כשהן מתפרקות מאורגזמה על
הזין שלי. "כל מילה בסלע," היא אמרה. ואז אני מבשל אותן, הוא
אמר. היא הסתכלה בו בתמיהה. קודם אני מבתר אותן ופושט מעליהן
את העור, ואז זורק את נתחי הבשר לתוך הסיר. היא הייתה מבועתת.
ואז יש קטשופ, חמוצים, רטבים, והרבה-הרבה גמבה. גמבה זה חשוב.
"למה גמבה?" היא שאלה אותו. הוא ערף את ראשה באבחה אחת,
בקלילות ובמהירות. אם אתה רוצה אתה יכול להצטרף אליי לעוד
ארוחה, הוא אמר. היא כבר לא אמרה דבר.  

הבוחשים בקדרה
ייקחו אותי הימים האלה, ואני לא אהיה עוד, לפחות לא כאן. ואני
אסתובב סביב-סביב הבתים של החוטאים והרעים, ואמרר להם את
החיים. הם בונים גושי מתכת על תלים של אבנים. הם בונים מצבות
לקבור את האנשים הטובים. אבל כשאני רוח-רפאים, אני יכול לעשות
דברים, ואני עושה. בכל יום ויום, בכל לחישה על האוזן שלא
נשמעת, אבל מוטמעת היטב בתת-המודע. ואם מישהו רץ אל מישהו עם
סכין גדולה באמצע הרחוב, או אפילו סכין קטנה, יש מי שמכוון
אותו מהעולם שמעבר, שרוכב על רגשות ההתמרמרות שלו. ומי שצריך
למות - מת. ומי שצריך לחיות - חי. והמטרות די עלומות לעין
ואוזן ארצית, אבל לבוחשים בקדרה יש סיבות. וכשהם משכנעים את
הקטן להיות גדול, ואת הגדול להיות קטן, הם יודעים כמה מטעני
רגש טובים או רעים סוחב כל אחד בתוך תת-המודע שלו, והם משתמשים
בהם. בעולם של אנשים עם ארבע רגליים, שהולכים על הרגליים
האחוריות, וסועדים את עצמם ברגליים הקדמיות - זה לא הופך אותם
מיוחדים משאר בעלי החיים הזוחלים והסובלים. המגל קוצר טוב ורע,
יפה ומכוער, טיפש וחכם, ואין הבדל בין לבין.  

קטון
אז היה ילד אחד שהיה קטון. היה לו ראש קטון וגוף קטון וגם נשמה
קטנה. הלך-הלך חיפש ברחבי העיר מי ירצה באיש כזה קטון. כי תכלס
הוא היה איש, אבל בתוכו הוא היה כמו ילד. אז הוא הולך ופתאומי
מה הוא רואה? זוג מזדיין על דשא באחת הגינות הציבוריות, ממש
לפני כל העוברים ושבים. הוא התפלא מאוד, ותהה איך אנשים אחרים
לא שמים לב. כולם עברו כאילו אין שם כלום, ורק הוא ראה את הזוג
המזדיין. והם היו זוג יפה. גבר שרירי ומסוקס, בעל פלומת שיער
דקה, ובלונדינית כזאת שופעת כמו שראה בפלייבוי, עם ליפסטיק
וחזה ענק ותחת גדול, אבל מותניים צרים ובטן שטוחה. זה היה נראה
לו מוזר. אז הוא בא אליהם ואמר - "איש, אישה, מה אתם מזדיינים
במקום ציבורי?" והם נאנקו ונאנחו מפאת האורגזמות המשולשות
והמרובעות, ואמרו "אף-אחד לא רואה אותנו, רק אתה," ואז הוא שאל
"איך זה יכול להיות?" ואז הם אמרו לו "כי אתה קטון," הוא לא
הבין מה הקשר בין לבין. הוא ידע שהוא קטון, אבל לא הבין למה רק
קטון יכול לראות אותם. ואז הם גמרו להזדיין והתחבקו והתגפפו,
והתלבשו בעצלתיים. הם לבשו בגדים כאלה רחבים וצבעוניים, כמו
שנות השישים, בוודסטוק, ואז פנו מחובקים ומחייכים לדרכם, מי
יודע לאן. "קחו אותי אתכם!" צעק האיש הקטון, שבעצם היה ילד
קטון, אבל היה איש. "אני החברה העתידית שלך," אמרה לו
הבלונדינית. "אני האיש שאתה תהיה בעתיד," אמר לו הגבר. והם
נעלמו הרחק-הרחק לאן שלקחה אותם הדרך. אם כך המצב שפיר, חשב
האיש הקטון. אני אהיה גבר גברי ביותר, ותהיה לי אישה סקסית
ביותר, ואנחנו נעשה הרבה סקס, ואף-אחד לא ייראה אותנו, ואם
אף-אחד לא ייראה אותנו - אז אף-אחד לא יציק לנו. ונהיה אוהבים
ומזדיינים לנצח. מאז האיש הקטון כבר לא התבייש שהוא קטון, כי
הוא לא יישאר קטון, הוא ידע.

כותרת
עברו הימים האלו בהם הייתי מחושב. עכשיו אני קוקו טרלללה, אם
תרצו תאמרו סהרורי, או תמהוני, ומותר לכם להגיד מטורף או
משוגע. אני לא ממש יודע מה ההבדל בין מטורף למשוגע... אני חושב
שבטירוף יש חוקיות מחשבתית, ובשיגעון לא. פיסקה חדשה. לקחתי את
הכדור הלבן, בינתיים לא עוזר. אין לי ממש על מה לכתוב. אולי
אני אמציא שיש לי כובע של ליצן על הראש, כזה מחודד, עם שפיץ,
כמו ליצנים בימי הולדת בהם היינו ילדים, כמו בפורים. אולי אני
אזכר איך התחפשתי כילד לשודד ים, והיה לי פגיון מפלסטיק בנדן
על האגן. הפגיון היה נראה כל-כך אמתי, שהמורה בדקה ממה הוא
עשוי. כי ילדים פחדו. הוא היה משופשף ומחורץ בכוונה, ככה עשו
אותו, כדי שייראה ישן, כאילו עבר קרבות רבים. אין לי אותו
עכשיו. פיסקה חדשה. אפרת גרמה לי להרגיש נורמלי, ו-ויקי גרמה
לי להרגיש מיוחד ונאהב. כאדם. פיסקה חדשה. גלית ניפחה לי את
האגו. הרגשתי נערץ. אבל מתי-שהוא הבנתי שהיא רק הפכה אותי
לבלון נפוח. פיסקה חדשה. את עידית לא הכרתי. זו הייתה אהבת
בוסר. הייתי די טיפש. לא הכרתי אותה. פיסקה חדשה. את נוגה מאוד
חיבבתי בגלל הספונטניות ושמחת החיים שלה, וגם בגלל התבונה.
ועוד יותר שהיא לא הייתה סמרטוט, אבל לא הייתה בה גאווה. פיסקה
חדשה. את קרן אני בקושי זוכר. לא זכרתי אותה הרבה שנים, ופתאום
נזכרתי. אבל אני זוכר רק מעט מאוד רגעים קטנים. הייתי על סמים,
אז לא פלא שאני לא זכרתי, ושאני בקושי זוכר. פיסקה חדשה. אהבתי
את כולן, בצורות שונות. את נוגה יותר חיבבתי מאוד מאשר אהבתי.

סאנשיין
הוא ישב על תאריך יום הולדתו והשתבץ מצחוק. הם בכו כמה חייו
היו קשים, והוא עמד בהם בגבורה, ועוד כל מיני בולשיט שנועד
להפוך אותם לאנשים טובים. ואז הם הורידו אותו לבור כאילו בצער,
אבל הוא ראה איך כולם מחייכים מבפנים. "ישמור עליך האל ויחזק
ידיך. לא קל פה. גם קשה, אבל לא קל." הרב תקע בשופר כאילו יום
כיפור כדי לפתוח שערי שמיים. באורגינל הוא ישב על הקבר שלו
וצחק עד שדמעות נזלו מעיניו, ואפו נסתם. "ביום צער כזה עלינו
להתאחד ולתת ידיים זה לזה, ולהתנחם שהוא נמצא במקום טוב יותר
מאשר העולם האומלל הזה. הבה נישא תפילה." כולם עמדו אחוזי
ידיים והתפללו חרש, והוא נטל סוכריה והכניסה לפיו.

>>>>>>>>>>>>

בידיים האלה הוא חנק את חתול הרחוב, אחרי שמכונית דרסה אותו
והורידה לו חצי גוף אחורי. הערסים בשכונה לא הבינו שהוא ביצע
המתת חסד, ותפסו אותו בגן הציבורי כדי לפרק לו את הצורה.
בתחושת האיום הממשית הראשונה הוא התעלף, והתפרק בגופו על הדשא
חסר הכרה, והתעורר כמה שעות מאוחר יותר בין השיחים באותו הגן,
כשהארנק ומה שבתוכו, וגם מפתחות הבית, עליו, אבל הכסף חסר. זוג
אנשים מבוגרים, שהיו בערך בגיל בו הוא לא יהיה, שאלו אותו
לשלומו בעיניים מימיות, עצובות, נוגות ומיוסרות, וגם מהססות,
והוא אמר שהוא בסדר, והלך לבית הזה שלו בו אין לו שום-דבר, אבל
יש לו אותו מוגן. הוא כיבס את הבגדים והתקלח, ואז פוצץ את כל
הקירות עם הדיסק הצהוב של גאנז נ' רוז'ס, עד שהשכנים צעקו
שיביאו משטרה, אבל לא הביאו ולא התעמתו אתו. הילדים והילדות
הקטנים בכו, ואנשים עמדו ברחוב והסתכלו לעבר חלונו, לפני
שהמשיכו בדרכם ומלמלו שהוא משוגע. כשהדיסק התנגן הוא טיגן
לעצמו היטב ארבעה המבורגרים, ואכל אותם עם הידיים עם בצל
וחמוצים, ואז רוקן פחית בירה הייניקן אחת. הוא השתין במקלחת
ושפך על עצמו מים, וכשהדיסק נגמר העולם כאילו נפל, ושקט קורע
לב, מוח, נימים ורקמות השתרר ברחוב, ובכל הבניין בו הוא גר.
ואז אחרי כמה רגעים עלו צעדים כבדים במדרגות אל ביתו, ויד דפקה
בדלת. הוא פתח, והשכן התנפל עליו עם לום ושבר לו את הגולגולת.
מוח מרוטש ודימום מוחי, וככה הוא מצא את עצמו יושב על תאריך
יום הולדתו בזמן ההלוויה שלו, ומתפקע מצחוק כש-כל המכרים
לכאורה מורידים את גופו לחור, וממלמלים מילים של צער מזויף על
לכתו. הם נראו לו יותר מתים ממנו, והוא קם והחליט לנדוד בעולם
בתור אדם מת בלי גוף, עד שהבורא יחליט אחרת.