אנחנו נכנסים לבניין המשרדים ועולים במעלית לקומה 21.
כשהמעלית נעצרת, אנחנו יוצאים, אני מוציא מהתיק מטפחת שחורה
גדולה, קושר אותה סביב הראש של הגב' נירוסטה ומכסה לה את
העיניים.
אני לוקח לה את היד, מוביל אותה במסדרון עד לפתח המשרד ומעמיד
אותה עם הגב לדלת.
"עכשיו עיוני תורידי את המטפחת", אני אומר לה.
היא מורידה ומסתכלת עלי בציפיה דרוכה מאוד, כמו שאומרים.
"תספרי עד שש ותסתובבי", אני אומר לה.
היא סופרת סופרת סופרת.
מגיעה ל 3022 בדיוק שנהיה שש אוקלוק על השעון.
היא מסתובבת ורואה את השלט החדש על הדלת, שאומר:

סינדרלה ועמלק נירוסטה - שרותי בלשנות בינלאומיים

וככה זה הכל התחיל.
טוב לא ממש בדיוק ככה.
ההתחלה היתה סתם שרותי בלשנות אחרי נשים בוגדות, גברים ממאדים,
ילדים מסוממים בהודו, וכאלה.
כשהכרתי את הגב' נירוסטה, היא עוד לא היתה גב' נירוסטה. היא
עבדה בבנק ואני לא.
יום אחד נכנסתי לסניף, ראיתי אותה מעבר לזכוכית וקרה לי אותו
הדבר כמו לקיסר ההוא, אלכסנדר הקדוש, יעני, באתי, ראיתי,
נפלתי.
היא הרימה אותי, ומאז אנחנו מבלשנים ביחד.

כל זה, עד שהגיעה יום אחד שיחת טלפון ששינתה הכל והתחלנו להיות
בינלאומיים.
ועכשיו אנחנו עומדים בפתח המשרד שלנו ומגלים את אבן הלוט
מהפינה של השלט החדש.

כמו כל הסיפורים, גם הסיפור שלנו כבלשנים בינלאומיים, מתחיל ב-
"פעם אחת היה לווייתן". הדגש על "היה". כי הוא הלך לאיבוד (או
נחטף) ואיננו עוד.
השאלה היא, איך מאבדים ליוויתן?
מילא ליוויתן רגיל שאוהב לשחות בים, לאכול נביאים ולעשות קולות
מצחיקים כמו של דולפינים, אחד כזה שיש עוד מליונים כמוהו ואף
אחד לא זורק מבט לכיוון שלו, אולי, אולי הייתי יכול להבין. אבל
הליוויתן של הסיפור שלנו הוא לא ליוויתן רגיל.
זה שלנו הוא ליוויתן אמביוולנטי, מאד!!
וכחול.
הוא לא קורא עיתונים כי הוא ליוויתן וכל הליוויתנים כמעט לא
קוראים עיתונים. גם לא כאלה שבאינטרנט.
הוא בערך בגודל של אוטובוס אקורדיון, הוא אמריקאי וקוראים לו
חבצלת ארליך.
אבל האמריקאים קוראים לו קבזלת כי הם לא יודעים להגיד חית
וצדיק.
(בגלל זה אפילו למגדל העקום על יד איטליה הם קוראים מגדל פיזה.
איזה פחד שם לעבור, במיוחד בלילה שהייתי צריך לשים את הידיים
על הראש, מה שבטוח, כי בחושך לא רואים מתי הוא נופל או לא.)

קראו לו חבצלת ארליך כי כשהוא רק התחיל להיות לוויתן, הם לא
ידעו שהוא בן, אז החליטו חבצלת, שזה שם של בת. וארליך, זה נשמע
כזה אשכנזי, כי בשביל מה להם לוויתן מרוקאי או תימני, מה הם
צריכים את זה?

פעם בשבוע בערך,היו כל הליוויתנים יוצאים לשחיה לילית (בשביל
לא להפריע ביום את מנוחת הקייטנים) בעירום, של חמש שעות.
היו חוזרים מאוחר בלילה ואז, דבר ראשון על הבוקר היו סופרים
לראות שכולם בבית, כי אם לא היו עושים ספירה ישר על הבוקר, איך
היו מגלים שחבצלת ארליך נעדר?

ביקשתי גרב משומשת כדי שמיצי, הכלבת איתור ליוויתנים שלנו,
תוכל לעקוב אחריו לפי הריח, כמו שרואים בסרטים.
אחר כך, לקחנו סירה וחרשנו את כל האוקיאנוסים. כל היום בים,
שתי וערב ימינה שתי וערב שמאלה, וחלילה.
עד שנהיה ערב ואז הלכנו לנמל לערב זונות וגבינות.
אחרי שהיינו יוצאים משם, תמיד היו הילדים שלהן רודפים אחרינו
ושורקים לנו פאול או פנדל. אחד אפילו הוציא לי פעם כרטיס
צהוב.
ככה, כמעט שתים עשרה שנה ובסוף חזרתי מה זה שזוף? אבל לא מצאתי
אותו.
פעם אחת היה כמעט, אבל בסוף זה לא היה הוא והוא גם לא ידע אנה
פנה החבצלת.

ועל זה אמרו חעשכ"מ (חכמות עמלקיות שמתו כבר מזמן):
"יגעת ביום, יגעת בים, לא מצאת, אתה בטח טמבל לא יוצלח וחסר
אינטליגנציה רגשית".