השעון מצלצל ב6:00, "נו! תכבה כבר את השעון!", היא מתעצבנת
עלי, "למה אתה עושה את זה לעצמך".
היא צודקת, למה אני עושה את זה לעצמי. כל הלילה הייתי באלרגיות
של עונת מעבר,  וגם הכאבים בגב לא עוזרים לי לישון בזמן
האחרון.
ואז אני נזכר שכבר שילמתי את ההשתתפות. ותכלס, אני לא יכול
לחזור לישון טוב אחרי שהתעוררתי קצת. אז שיהיה.
אני קם ולובש בגד ים שאני תמיד לובש לתחרויות ים. מקווה שהגומי
ישרוד גם היום.
מכין חביתה ושם בלחמניה לא מאוד טריה שקניתי אתמול. זורק לתיק
ונוסע לחוף.
סעמק קר בחוץ. מי הולך לשחות כשקר בחוץ. טוב אשים את הסווטשירט
(שזרוק באוטו בשביל ירדן כשאני מפעיל מזגן) ואעשה חימום.
אני מגיע ולוקח מספר. 132 כותבים לי על הכתף. קר מאוד אז אני
לובש את הסווטשירט שוב ועושה חימום לידיים.
פוגש קצת חברים שעושים מקצים קשים יותר. אני לא בכושר טוב אז
נרשמתי למקצה עצלנים 1000 מ'.
איזה עצלן גרוע אני... לקום בשבת לפנות בוקר לתחרות. ככה לא
מתעצלים!
מזניקים את האקווטלון. מזניקים את ה-5000 מ'. המציל והמזניק
מנסים לסמן לסירת דייגים מעכו לא לשוט דרך מסלול השחייה. הם
זורקים רשת, וזין. בעיקר זורקים זין. הם חצו את המסלול עוד כמה
פעמים. מתעלמים מהרמקולים וסימוני המסלול. כולם מלחששים שצריך
להחרים להם את הסירה.
מזניקים את ה2500מ'. תכף תורנו. אני מוריד את החולצה, שיט נמחק
לי קצת המספר והיטשטש. טוב ישאלו אותי כשאצא. קושר היטב את בגד
הים. שם כובע ומשקפת. ומקווה לא להידרס ע"י סירת דייגים מעכו.
מסבירים לנו את המסלול. אני מתקרב לקו המים, שואל מישהי במים
בחשש: "כמה המים רטובים?" כמה אנשים צחקו. אבל אני חששתי מרטוב
בקור הזה של הבוקר.
מסתכל סביבי.
'אין לי מתחרים באמת', אני חושב לעצמי, 'אין סיבה שלא אגיע
ראשון'.
המים יותר חמים מהאוויר. "אה אל תדאג, ג׳קוזי פה." אמרתי לעוד
אדם שהתקרב לידי בחשש. הוא שמח לדעת, העיניים שלו נצצו כמעט
כמו כלב שרואה את בעליו אחרי חודש שהם טיילו.
השמש גם התחילה לחמם סוף סוף.
"עוד דקה מזניקים" נשמע ברמקול.
אני בכוננות ריצה לתוך המים. אני רואה בין הגלים שהמים נהיים
מספיק עמוקים לשחיה אחרי מטרים ספורים אני מחליט עם הזינוק
לעשות שני צעדים ולקפוץ ראש.
לא התנגשתי ברצפה. התחלה טובה.
שחיתי בכל הכוח למצוף הלבן, הזרם איתי. 'איזה כיף הסחף הזה',
חושב אבל יודע שהוא יתנקם בי בחזרה. ממשיך לכתום (או צהוב? לכו
תשאלו עיוור צבעים). אני ראשון. אבל יש מישהו על הרגליים שלי.
בן 40 בערך. אבל רואים שהוא בכושר יותר טוב ממני. אני שוחה
בכוח אל המצוף האדום משתדל לשחות בקו ישר כדי שהגיאומטריה תתן
לי יתרון. ראיתי אותו לידי. אבל כמה מטרים יותר לתוך הים.
יופי. הוא לא שוחה ישר.
סירת דייגים חוצה את המסלול "היי! תזהרו!" הם מסמנים לי להרגע.
זה מעצבן אותי, בעיקר שאיבדתי זמן יקר כשנעצרתי לצרוח עליהם.
אני ממשיך לשחות בכוח קדימה.
מהמצוף האדום העמוק לרדוד השמש בדיוק מסנוורת את הכיוון. אני
שוחה לכיוונה ומגלה אחרי 100 מ' שנסחפתי צפונה מדי אז אני
מתקן. אחרי הסיבוב חזרה ללבן ולחוף. הבחור מאחורי כבר צמוד
לידי. כתף לכתף אנחנו נלחמים בגלים. ומנסים לעקוף אחד את השני.
אני משיג יתרון קל ונרגע כשעוקף מהאחרונים של 2500 (הם לא עקפו
אותי. שיוווו). מהלבן ספרינט לשער הסיום שגם מוסתר ע"י גלים
וגם יש שובר גלים. והשמש שוב מסנוורת אבל אני רואה את השער
ונותן ספרינט.
השער מתקרב אבל מרגיש מתרחק. זה הזרמים שמתנקמים, אני נזכר.
המתחרה צמוד אלי. אני לא מוותר משתדל לשחות הכי ישר שאפשר ולא
דרך שובר הגלים. זרם מים קריר. אנחנו בתוך המפרצון.
שוחה חזק יותר, הבטן מתחילה לכאוב. מהכאב בידיים כבר שכחתי.
מנסה להדחיק את הכאב בבטן. 'תתעלף בחוף. עכשיו לא לוותר!'
אני עוקף בפער ניכר. אבל לא יודע את זה עדיין, אני רץ על
הצדפות הכואבות בלי להרגיש, כל הכוח! נותן כיף לאריק, המארגן
והמזניק של התחרות שמדרבן אותנו במגפון. וחוצה את השער.
"תרשמו 2 הגיע." שמעתי מעמדת השיפוט.
"לא 2!", אני צועק בשארית כוחותיי, "132!". הם תיקנו.
אין כיסא לשבת ולא רוצה ליפול באמצע הדרך. מגיע בשארית כוחותיי
לתיק ולמגבת מוריד את המשקפת והכובע ומתרסק. שותה מים. מתאושש
ואוכל.
מה השעה? עברה בערך רבע שעה מאז ההזנקה. אז שחיתי מהר מזה. בכל
מקרה, רבע שעה ארוכה מאוד.
סוף סוף משטרת החופים באה מחיפה לטפל בדייגים המסוכנים. אבל מי
יודע איפה הם עכשיו. אולי מלפני? אולי מצדדי? אולי מאחורי
הגב?
פודיום ותוצאות ב10. עוד כמעט שעתיים.
מקום ראשון בכללי, כמובן גם לפי הגיל. מדלית זהב. היה שווה
לקום לפנות בוקר בשבת.

סיפור שקרה באמת. 14.10.17 משחה שבי ציון.