איך ארגיש בטוחה בבית
אם אני לא בטוחה בתוך ראשי שלי?

ואיך ארגיש אהובה
אם אני מלאה בשנאה כלפי עצמי?

והבית שלי הוא בין רחוב לרחוב
והבית שלי מלא באנשים אחרים
שגם הם אבודים
וזה לא קצת אירוני?
שכל האבודים מגיעים למקום אחד.

והבית שלי הוא בית תחנות אוטובוס
בין מקומות שונים
בין אנשים שונים
וזה לא קצת אירוני?
בית בכל זאת אמור להיות יציב.

והבית שלי רעוע ועומד ליפול
כמוני,
כמו השפיות שלי
וזה קצת מצחיק לא?
אומרים שהבית שלנו הוא מי שאנחנו.

והבית שלי כבר לא יכול להכיל
את החרדות והעצב וכל הבעיות
וזה לא קצת אירוני?
אפילו הבית שלי לא יכול להכיל
אותי.