[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
חייל גיבור

בסוף נשמעה ירייה. צרודה, עמומה, כמעט מתנצלת. ולאחריה דומיה .
לרגע אחד הכול קפא מעוצמת ההפתעה וההלם. ראשונות להגיב היו
היונים שהתעופפו להן כגוש אחד מתוך עצי הברוש בחיפוש אחר מקום
שליו יותר. מיד אחר כך החלו מורים ותלמידים שועטים לכיוון
המחסן ממנו נשמעה הירייה.
בתוך ים הרצים בלט תלמיד אחד שנותר עומד במקום כמו צוק סרבן.
מישהו מהרצים צעק לעברו "קלוץ, מה אתה עומד כמו גולם". "קלוץ"
היה הכינוי שהודבק לו ושתאם את מעמדו הנחות בחבר'ה. ספק אם
מישהו מהם בכלל זכר ששמו ישראל, אבל הוא כבר מזמן נכנע
והתרגל.
לישראל זה לא הייתה שום סיבה לרוץ למחסן. הוא הרי בדיוק בא
משם.
בבוקר עוד היו השמים תכולים למשעי. אף ענן לא נראה באופק. בתשע
לערך עצרה משאית צבאית  סמוך לשער בית הספר. וילון הברזנט
שכיסה את אחוריה, הוסט, ומהארגז הגבוה קפצו כמה חיילים. הם
חיכו למפקדם שיצא באיטיות מתא הנהג. מנהל בית הספר, בחולצה
לבנה, חגיגית, יצא מן השער ולחץ בהתרגשות את ידי המפקד האדיש.
המנהל התלבט האם זה הרגע הנכון לשאת את נאום הברכה לגיבורי
החיל המצוי בכיסו. לבסוף החליט לדחות את הנאום למועד מאוחר
יותר. הוא דחק במפקד להכניס את חייליו לחדר המורים שם המתינו
להם כמה בקבוקי "תסס" צוננים ועוגה שאפתה אחת המורות.
בזמן שהמנהל דיבר בפאתוס, החיילים בלעו את העוגות, והמורות
הביטו בהערצה בגיבורים במדי הזית. בתום הטקס הוצמד כול חייל
לאחת המחנכות וצמדים צמדים של מורה נרגשת וחייל צעיר נעו
במסדרון לעבר הכיתות.
"יב' 3" הצביעה המחנכת של ישראל על השלט הקטן שליד הדלת, אבל
לחייל זה ממש לא שינה. הדלת נפתחה וכל התלמידים נעמדו על
רגליהם. לאחר שהתיישבו (בשקט, ציינה לעצמה המחנכת בקנאה)
הזמינה המחנכת את החייל לספר על השירות הצבאי בתעלת סואץ
והציעה לו להיעזר במפת המזרח התיכון המעודכנת שכיסתה את הלוח.
החייל נעמד בפישוק קל, הצביע בידו על איזור התעלה, ובקול
מונוטוני סיפר על שיגרת היחידה: הקנטינה הניידת, מנות הקרב,
המשאית עם המקלחות המגיעה כול יומיים, ההופעות של להקת פיקוד
דרום. הוא שיתף את הקהל המעריץ בכך שבשנה הבאה יתחיל הצבא
להטיס את החיילים ללוד ויחסוך להם בכך שעות של נסיעה מתישה.
הוא דיבר ודיבר אבל איש בכיתה לא הקשיב לו באמת. הבנים היו
מרוכזים בעוזי שהיה תלוי  על כתפו. הבנות היו מרוכזות בגופו
השרירי ובפניו הנאות. והמחנכת? היא נהנתה מהרגע, מאותה שלווה
ששררה בכיתה לעיתים כה נדירות. החייל המשיך לדבר ולבסוף כשהכה
בידו על המפה, היה זה אות סיום. מחיאות כפיים סוערות שבסופן
הרעיפה המחנכת שבחים על החייל וחבריו הגיבורים "שרק הודות להם
הוכו צבאות ערב שוק על ירך". הכול הביטו בו בצאתו והמשיכו
לבהות בדלת גם אחרי שנסגרה.
עכשיו, כשצפו במחנכת החבוטה ניצבת מולם, חשו התלמידים את אותה
אכזבה המתלווה לחזרה לשגרה המשעממת. המחנכת ניסתה ככל יכולתה
לגייס את תשומת ליבם של תלמידיה, אך כנראה שגם היא לקתה בפיזור
נפש מאחר ולחצה את הגיר על הלוח בחוזקה יתרה עד שנשבר לחתיכות
קטנות. ישראל, שישב בשורה הראשונה, נשלח בדחיפות לשרת כדי
להביא גירים חדשים.  
טעות נפוצה היא לחשוב שמנהל בית הספר הוא הדמות הדומיננטית על
פיה יישק דבר בבית הספר. הרי כל ידיעותיו בפילוסופיה יוונית
ובהגותו של שפינוזה אינן שקולות בחשיבותן כנגד ידיעותיו של
השרת יוסף (במלרע!) בהתקנת מערכת קול חסינה מצפצופים בטקסים
חשובים, בתיקון מנורות ניאון ממצמצות ושאר תקלות. מבחינה זו
כול מבנה בית הספר והפעילות הערה המתנהלת בו נסמכו על רצונו
הטוב של יוסף השרת. איש זה הלבוש תמיד במדי חאקי וכובע ממורט
היה ממליך המלכים ומפיל הממלכות בגבולות בית הספר. חדרו הסמוך
למדרגות, היה הדבר הקרוב ביותר למערת קסמים אגדית שופעת
אוצרות. מה לא היה שם? ממטאטא ועד חוט מאריך. ממחוגת עץ ענקית
ללימוד גיאומטריה ועד לגירים בשלל צבעי הקשת.
ישראל דפק על דלתו של השרת ומשלא נענה פתח מעט את הדלת והשחיל
ראשו פנימה. הוא ראה את השרת ועוזרו רפה השכל (שלשונות רעות
טענו כי הוא בנו) מצחקקים אגב עלעול בחוברת כלשהי. כשראו את
ישראל מולם מיהרו לסגור את החוברת והשרת צעק בכעס שאין לו כאן
גירים. הוא הורה לישראל לגשת למחסן ולקחת מהארון שני גירים
"ולא יותר, כי אתם לא הכיתה היחידה".  
ישראל היה רגיל לשליחויות מטעם המחנכת. פעם לשרת ופעם
למזכירות, לו עצמו היעד לא שינה. בכול פעם מחדש שמח על ההפוגה
הקצרה מלימודים כמו גם על ההליכה הרגועה במסדרון השקט. גם
במחסן כבר ביקר בעבר בשליחותה.  
ישראל פתח את דלת המחסן והדליק את התאורה החלשה. המנורה הבודדת
ניסתה ככל יכולתה לגבור על החושך אך כוחה עמד לה רק כדי הטלת
חוגת אור בהיקף הצר שמתחתיה. מעבר למעגל המואר המשיכו לשלוט
כוחות החושך. ישראל ניסה להתחכם. הוא השאיר את הדלת פתוחה כדי
לתמוך בנורה החלושה, אלא שלדלת היה רצון משלה והיא נסגרה
מעצמה. ישראל זכר שהארון נמצא מימין לדלת אך עכשיו הוא ראה שם
ערימת ספרים גדולה. היכן הארון?. ישראל פסע פנימה לתוך החושך.
הוא שמע רשרוש והרגיע את עצמו שזה בטח חתול או עכבר, אבל אז
הוא שמע יבבה חנוקה ממעמקי המחסן. ישראל נעצר, מפוחד. לרגע חשב
לסוב לאחור ולצאת אבל אז נסוג הפחד מפני קול ההיגיון הפנימי.
וכי מה? ישוב לכיתה בידיים ריקות ויסביר למחנכת שפחד מהחושך?
לא! הוא ימצא את הארון, ייקח את הגיר וימהר להסתלק. אבל היכן
הוא אותו ארון ארור? יבבה נוספת שבה ונשמעה מלפנים. זה לא נשמע
כמו חתול, בכך היה בטוח. ישראל  אימץ את עיניו והבחין בגוש אפל
על הרצפה שלפניו. היה זה כבר בתחום האפלולי שמעבר להשפעתה של
הנורה החלשה. ישראל התקדם חצי צעד לפנים. נדמה היה לו שהגוש זז
מעט. ישראל התכופף כדי להיטיב ולראות ובבת אחת חדרה למוחו
ההכרה כי הגוש שלפניו הוא אדם. אין ספק, דמות אדם יושבת כפופה
על רצפת המחסן. הנה הראש, הכתפיים והידיים הלופתות את הברכיים.
ומה זה מבהיק לו שם בין הידיים? עוזי. חייל מייבב מחזיק בעוזי.

החייל הרים את ראשו. דמעות הבהיקו במורד לחייו. הן האירו את
עיניו כצמד פנסים כסופים ושיוו לו מראה מבהיל. כעת יכול היה
ישראל לראות שגופו של החייל רועד, רוטט כרגל קרושה על שולחן
חג. הוא בחן באימה את פניו של החייל. לרגע אחד הוא חשב שדמיונו
מתעתע בו, ואולי לכול החיילים פנים זהות, אבל לא. אלו הם פניו
של אותו חייל שהרצה בכיתתו. הוא לא הצליח להבין איך בתוך זמן
כה קצר הופך חייל גיבור לעלה נידף, סמרטוט של ממש. שוב חשב
ישראל לצאת ולהזעיק עזרה. הרי בודאי מחפשים את החייל. אבל שוב,
קול ההיגיון הפנימי אמר לו להישאר כי הרי לא מזניחים חייל
במצוקה.
תחילה לא הצליח ישראל להוציא קול מגרונו ורק לאחר כחכוח קל שאל
בחשש "מה יש לך?".
החייל המשיך לרעוד. מעת לעת ניגב את קצה אפו בכף ידו. ישראל
שקל אם לחזור שנית על השאלה אך כעבור זמן השיב החייל בקול שלא
דמה בכלום לטון הבוטח שנשמע ממנו בכיתה,  "אני לא חוזר לשם".
"אבל למה?", ישראל רצה להוסיף נימוקים שיצדיקו את פליאתו, הרי
אנחנו חזקים ומי הם בכלל, סתם ערבים, אבל העדיף לקצר.
החייל כמו התעלם מהשאלה ומלמל "אין, אני לא מסוגל לחזור לשם".
ישראל תמה הכיצד זה שהחייל לא מתבייש מפניו. הוא התקשה להבין
את נפשו של החייל ורצה לשוב ולשאול "אבל למה", אך לא היה בכך
צורך כי אחרי הפסקה קצרה שב החייל לדבר. "אין לכם מושג מה קורה
שם", גופו של החייל המשיך לרעוד, "אנחנו יושבים מולם מאחורי
שקי חול והם יורים עלינו כול הזמן, אנחנו פשוט כמו מטרות
במטווח". החייל כמעט שנחנק. הוא עצר לרגע והמשיך, "אין יום שלא
נהרג או נפצע לנו מישהו. הם מפגיזים וצולפים כול הזמן. אי אפשר
להרים את הראש. מי שמזדקף, חוטף. כולם מתים רק מהפחד. די, אין
לי כוח. אני לא מסוגל יותר ולאף אחד לא אכפת". החייל התכנס עוד
יותר בתנוחה הכדורית בה ישב על הרצפה, תנוחה שהזכירה לישראל
מרבה רגליים אפור המנסה להתגונן לאחר שנחשף.
"מה, ואנחנו לא עונים?" תמה ישראל בעודו מנסה להבין איך זה
שחייל של צה"ל מפחד. הרי כבשנו להם את כול סיני והם ברחו בלי
נעליים, הרי בכול מקום תלויה כרזה "כל הכבוד לצה"ל", הרי אפילו
בכיתה תלויות תמונות של מלכי העולם שר הביטחון, הרמטכ"ל ואלופי
צה"ל.
"זה לא משנה כלום והם ממשיכים" אמר החייל בקול רועד.
מאחר וישראל שם לב שהחייל מרפה מעט מאחיזתו ההדוקה בברכיים
ומיישר קמעא את גבו, הוא הרשה לעצמו לבטא בקול את תמיהתו:"איך
זה שרק לפני חצי שעה בכיתה היית אחר לגמרי?".
"זו הייתה הצגה" ענה החייל  "תרגלו אותנו ואתם לא בית הספר
הראשון שלנו. פשוט הם רוצים שתתגייסו כי צריך עוד חיילים למטה
בתעלה. עוד בשר." את המילים האחרונות ביטא בטון מריר.
ישראל אימץ את מחשבתו איך יוכל לעודד את רוחו של החייל. הוא
החליט לנסות ולהסיט את תשומת ליבו של החייל לנושא אחר. "שמעת
שאתמול הצלחנו לעלות לגביע העולמי בכדורגל?"
זה ממש לא עניין את החייל. "תברח ילד, תברח כול עוד אתה יכול".
הוא אמר לישראל ומיד שב לתנוחת העובר שלו.  "אני לשם לא חוזר"
נשמע קולו ממעמקים.
ישראל חש רצון עז לחלוק את הנטל הכבד עם אנשים נוספים. הוא
הבין שלבד לא יצליח לסייע לחייל. "אולי תבוא איתי לחדר מורים"
ניסה ישראל בקול נעים "תשב שם על כיסא, יכינו לך כוס תה ויש
להם גם עוגיות".
"לא זז מפה" אמר החייל בפסקנות ואחרי הפסקה קטנה הביט לעבר
ישראל ואמר " אבל אם אתה רוצה, אז תלך ותביא לי".
ישראל לא חשב פעמיים. הוא יצא מהמחסן בריצה שנקטעה כעבור מטרים
ספורים בלבד. הוא קפא על מקומו ונותר עומד זקוף גם כשהיונים
התעופפו וכול האחרים התחילו לרוץ.
ואז, בהחלטה של רגע, הניף ישראל את ידו והצדיע לחייל. הוא הרים
עיניים לשמיים וראה עננים שחורים זוממים במרחק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ארץ ישראל יפה,
ארץ ישראל
פורחת.
רק חבל שהעולם,
מנגב איתה
ת'תחת



נקווה לטוב


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/17 22:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה