אני מקווה שאיני שוקע לתוך חיזיון תעתועים. הרי ידוע שחכמים
רבים, אשר נטרפו מן הקיום ועובדותיו, התרסקו בחזרה אל איזו
תשובה מיסטית. חכמים שכאשר שמעתי על אימרותיהם המאוחרות,
התנערתי כאילו מאיזה גועל. מדברים על רוחניות ואלוהים וטוב
אבסולוטי. אז מה זה בכלל מה שמחזיר לי את האמון באנושיות?
שמתקתק ומתקתק לי שם איפושהו. תחושתו כה שונה ממה שאני רואה
לנגד עיניי. ממה שאני מכיר ויודע. מה זה? זה אהבה, זה אמת, זה
טוב. כזה שאני מסוגל לזהות, רוחש מתחת לפני השטח. אל תתנערו לי
כאילו מאיזה גועל. ולא אכנס איתכם יותר לפרטים. ויטגנשטיין
לימד אותנו שאי אפשר לסמוך על שפה. לא אצלול עמוק יותר, לא
אאבד אל התימהון. רק אימרו לי את מושא נשמתכם כפי שאתם רואים
אותה. גם אם אין אנו מלבד מולקולות כימיות; אז אימרו לי מה היה
מושא נשמתכם אם הייתה לכם אחת. טריק נחמד. גם בחוסר קבלה מוחלט
של המושג, עדיין ניתן להגדירו, ולכן ניתן לדמיינו. אז מה הייתה
לכם לנשמה? האם לא טוב, האם לא אהבה? חזיון תעתועים היו עיניי
השקופות, אל מול רחובות בניינים ותאי שירותים. אל מול פרצופים,
אל מול מדים, אל מול חשיכה; ואמת הייתה אהבתי. איני שוקע אלא
צף. ממתין עם ראש מתחת למים לפיסת יבשה בטוחה. לחוף יפהפה.
ואחיה באי מוקף ים ובו יצורים מסוכנים, אין לי דבר מלבד האופק,
ומלבד ההמתנה, לעוד תמהוני בים הגדול החולם על אדמה. טוב
אבסולוטי הן חלומותיי. רק שם אני מרגיש שהדבר היחיד שמפריד
ביני לבין עצמי זה בסך הכל עצמי. ואל, תתנערו לי, כאילו מגועל.
גם חלומותכם מלאים באהבה. גם אתם, כך אני מרגיש, מלאים בתקווה
בחיפושם אחר אי.