כשיורד גשם וקצת חשוך,
את אצלי בלב, ישר בריגוש,
מחשבה ראשונה שבאה מיד,
פותחת את הלב עושה לי כואב,
חושב איך יכולתי ואיך עכשיו,
ולמה אני כל כך מחושב,
מדוע דברים נעים באיטיות,
ולמה הלב ללא סבלנות,
דורש את שלו, מבקש בפשטות, שאעשה הכל ,
בזמן הקרוב, שאעשה את הכל הרבה יותר במהירות.
שנים חיכית, עשית את שלך,
ואני בשלי עשיתי כמלאך,
עכשיו רוצה להשתחרר מכנפיי, רוצה להוליך את זוג רגליי, לאן שכל
בשר רוצה להלך, לאן שניתן איתך להתהלך.
יושב וחושב לי על אותה ציפיה, שעושה אותי בן לוויה,
למלכה עם כתר, בכרכרה מלכותית, שנהוגה בחצות,
בדלעת ענקית, על ידי סוסים שבעצמם עכברים, יודעים להכיר במגבלה
של החיים.